לאחר שרצח את מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה בהתקפה אווירית הרסנית על שכונת דאהיה בביירות, הצבא הישראלי עלה לרציף X כדי להתפאר בניצחון שנסראללה "לא יוכל עוד להטיל אימה על העולם".
נכון, הצופה האובייקטיבי יסלח על כך שלא הצליח לזהות כיצד נסראללה אחראי כביכול טרור יבשתי כאשר הוא לא זה שהיה עומד בראש רצח עם ברצועת עזה קרוב לשנה. ברור שהוא גם לא זה שהרג יותר מ-700 איש בלבנון בעוד פחות משבוע.
ישראל לוקחת את הקרדיט על כל זה, בדיוק כפי שהיא לוקחת את הקרדיט על ריסוק מבני מגורים רבים ותושביהם במטרה להרוג את נסראללה – דוגמה טובה כמו כל "טרור העולם".
ובעוד שישראל משווקת את חיסולו של נסראללה כמכה מכרעת לארגון, מבט קצר בהיסטוריה מגלה שרציחות כאלה באופן לא מפתיע לא עושות דבר כדי לשרש את ההתנגדות ובמקום זאת להעצים אותה.
מקרה לדוגמא: עבאס אל-מוסאווי, מייסד-שותף של חיזבאללה והמזכ"ל השני, נרצח ב-1992 בדרום לבנון על ידי מסוקים ישראליים, מה שגרם גם למותם של אשתו ובנו בן החמש. גם בהזדמנות זו מיהרה ישראל לברך את עצמה על הישגה העקוב מדם – אך החגיגה הייתה מוקדמת למרבה הצער. בעקבות חיסולו של אל-מוסאווי, נבחר נסראללה למזכ"ל והמשיך והפך את חיזבאללה לכוח אדיר לא רק בלבנון, אלא בכל האזור.
בהנהגתו, חיזבאללה גירש את ישראל משטח לבנון בשנת 2000, ובכך שם קץ ל כיבוש אכזרי של 22 שניםוהצליח להשיב מלחמה במהלך מלחמת 34 הימים בלבנון ב-2006, תוך שהנחית על הצבא הישראלי מהלומות משפילות.
בינתיים, האובססיה המתמשכת של ישראל להרוג דמויות של חיזבאללה לא הצליחה להחליש את הקבוצה. ההתנקשות המשותפת של המוסד ל-CIA בסוריה ב-2008 של המפקד הצבאי של חיזבאללה עימאד מוגניה, למשל, פשוט הניעה את האיש למעמד מיתי יותר ויותר בהיכל התהילה של חיזבאללה.
ואז, כמובן, יש אינספור התנקשויות של מנהיגים פלסטינים שעשורים אחורה – שאף אחת מהן לא הרתיעה את הפלסטינים מלרצות, אתה יודע, להתקיים.
סוכנות הידיעות AP הערות כי כמה מנהיגים של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) נהרגו בדירותיהם בביירות בשנת 1973 על ידי קומנדו ישראלים "בפשיטה לילית בהנהגת אהוד ברק, שלימים הפך למפקד צבא ישראל הבכיר וראש הממשלה".
לפי הדיווח של AP, הצוות של ברק "הרג את כמאל עדוואן, שהיה אחראי על פעולות אש"ף בגדה המערבית הכבושה בידי ישראל; מוחמד יוסף נג'אר, חבר הוועד הפועל של אש"ף; וכמאל נאצר, דובר אש"ף וסופר ומשורר כריזמטי".
זה התרחש שנה לאחר מכן ע'סאן קנפאני – סופר פלסטיני מכובד, משורר ודובר של החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP) – נרצח על ידי המוסד בביירות יחד עם אחייניתו בת ה-17.
התנקשויות אלו ואחרות של אישים פלסטינים בולטים כמעט ולא חנקו את תנועת ההתנגדות הפלסטינית. כפי שהאינתיפאדה הראשונה והשנייה הוכיחו בשנות ה-80 וה-2000, פלסטינים יכולים לפתוח בהתקוממויות עממיות המוניות גם ללא מנהיגים פוליטיים או צבאיים שיארגנו אותן.
וכשישראל ניסתה לסלק באלימות קבוצות התנגדות מסורתיות, צצו חדשות. כך היה עם חמאס, שרשויות הכיבוש הישראליות בעזה רק שמחו לעודד מלכתחילה כמשקל נגד לאש"ף.
בסופו של דבר, גם חמאס מצא את עצמו על קצה המזלג של אסטרטגיית ההתנקשות של ישראל, שכרגיל לא הצליחה להשיג את מטרותיה לכאורה.
ב-1996 הרגו הישראלים את מהנדס חמאס יחיא עיאש על ידי הנחת חומרי נפץ בטלפון הנייד שלו – אולי מבשר למפעל הטרור האחרון של ישראל שבו היא התפוצץ זימונים ומכשירים אלקטרוניים אחרים ברחבי לבנון.
אחר כך היה ההתנקשות במרץ 2004 במתקפת מסוק בעיר עזה של שייח' אחמד יאסין, איש דת מרותק לכיסא גלגלים ומייסד חמאס. יורשו עבד אל עזיז רנטיסי נהרג פחות מחודש לאחר מכן בתקיפה אווירית ישראלית.
ולמרות שספג שלוש מלחמות אפוקליפטיות בנוסף להתקפות צבאיות ישראליות רגילות והתנקשויות מתמדות, חמאס הצליח לבנות מספיק יכולת לבצע את הפיגוע ב-7 באוקטובר על ישראל.
עכשיו, ה התנקשות ביולי 2024 של המפקד המדיני של חמאס איסמעיל הנייה – אחד המנהלים המשא ומתן העיקריים להסכם הפסקת האש בעזה ונחשב בעולם כ"לְמַתֵן"- לא עשה דבר כדי להפחית את ההתנגדות הפלסטינית לרצח עם, אבל הרבה כדי להדגיש את מחויבותה של ישראל לנטרל כל הזדמנות להפסקה בהרג המוני.
באשר למותו של נסראללה, מן הראוי לחזור ולהדגיש כי עצם קיומו של חיזבאללה הוא תוצאה של נטייתה של ישראל לרצח המוני – במיוחד 1982 פלישת ישראל ללבנון שהרג עשרות אלפי לבנונים ופלסטינים.
הפלישה, שזכתה לכינוי "מבצע שלום לגליל", נועדה לכאורה להכחיד את ההתנגדות האנטי-ישראלית בלבנון, אך מטבע הדברים רק הטעינה אותה.
ה-casus belli שהופעל כדי להצדיק את המבצע היה ניסיון התנקשות נגד שלמה ארגוב, שגריר ישראל בבריטניה. ארגוב שרד, מותרות שלא ניתנה לקורבנות הלבנונים והפלסטינים של "שלום הגליל".
אם ידוע שאפילו ניסיון התנקשות לא מוצלח נגד דיפלומט חסר משמעות מספק לישראל עילה לטבח המוני, פלא שהממשל הישראלי לא עוצר וחושב על איזה סוג של תגמול עלול להיגרם על ידי התנקשות בפועל של אייקון ערבי גדול מהחיים – במיוחד על רקע רצח עם בלתי פוסק של ערבים אחרים.
ואז שוב, הנחת הקרקע לתמיד ו לוחמה פסיכופתית יותר ויותר זה ללא ספק כל העניין.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
