האזור השלווה ביותר בבית החולים כולו היה פטיו קטן במרכזו, שם חולים נחו על ספסלים מתחת לפגודה מעץ. בקרבת מקום, מסלול מכשולים קטן וצבעוני עזר לניצולים להחזיר את הניידות שלהם לאחר הניתוח וטיפולים אינטנסיביים אחרים.
שם פגשנו את אלכסנדרו בת הארבע ואמו, יסלין פיליסמה.
אלכסנדרו היה בן חודש בלבד כאשר קבוצה חמושה הציתה את מחנה העקורים בו הם גרים. הוא נקטף מהלהבות, חי אך שרוף קשה.
מאז, יוסלין לקח אותו ליחידת הכוויות של טאבר – היחידה שנותרה במדינה.
"כשאני בא לבית החולים, זה עולם אחר. כולם מבינים את הקטנה שלי. כולם נותנים לנו הרבה אהבה," היא אמרה לנו.
אלכסנדרו יזדקק לטיפול של יחידת הכוויות עד סוף חייו. המנתח דונלד ז'אק חמור הוא בין הרופאים שמתייחסים אליו.
חמור יכול לעזוב את המדינה. אשתו וילדיו כבר עשו זאת ויצאו לפני ארבע שנים לארצות הברית. לוחמים חמושים גברו על ביתם. לחמיר עצמו יש ויזה לגור בקנדה. אבל עד כה הוא לא עזב.
עמיתו המנתח, חאבייר קרניזאן, ניסה להסביר את תחושת החובה שהוא וחלקה קשה.
"אנחנו יודעים שאם אנחנו לא כאן, מישהו ייאבק," אמר קרניזן.
"באופן אישי, אנחנו קרובים לשחיקה. לפעמים אנחנו קרובים לדיכאון. אבל יש גם התחושה מספקת זו של עזרה לשפר את חיי היומיום של מישהו, להציע מעט תקווה למישהו ברגעים החשוכים ביותר שלהם."
אך אם המצב הביטחוני ימשיך להתדרדר, אי אפשר לדעת אם בית החולים טברי ישרוד.
ב -11 באפריל, צוות התיעודי שלי ואני נסענו משערי בית החולים לראשונה מזה שבוע. פנינו לפטיון-ויל, אחד המקומות הבודדים בפורט-או-פרינס שעדיין בשליטת הממשלה.
שם, עברנו על מגרש כדורגל ליד מלון קריבה, שם מסוק מתוכנית האוכל העולמית מרים נוסעים. זו הדרך היחידה לצאת מהבירה כרגע.
טפסנו במסוק, הרוטורים שלו החלו את התנופה שלהם, ובירת האיטי החלה לצמוח יותר כשעלו לאוויר, שיט מעל בועת האלימות למטה. אני זוכר שהרגשתי הקלה.
הצוות בבית החולים נשאר מאחור. אין להם שום כוונה לעזוב.
