עיר עזה – כשהחלה מלחמתה של ישראל, משפחות בעזה עמדו בפני ההחלטה המייסרת להישאר בצפון או לנסוע דרומה ל"אזורים בטוחים" המפורסמים. נשים רבות שיצאו דרומה, לפעמים לבד עם ילדים קטנים, נאלצו להשאיר את בעליהן מאחור, מבלי לדעת מתי יתאחדו משפחותיהן.
מאז אוקטובר, הצבא הישראלי הקים מחסומים ברחוב סלאח אלדין וברחוב אלראשיד – הצירים המרכזיים היחידים המחברים בין צפון ודרום עזה – המונעים תנועה בין האזורים.
גורלם של עשרות אלפי בני אדם שנעקרו מצפון לדרום נותר אפוף אי ודאות. רבים כמהים לחזרה מהירה לבתיהם ולאהובים אותם נאלצו להשאיר מאחור.
הנה שלושה סיפורים של נשים על הפרדה בכפייה:
״האם אי פעם אראה את עאבד שוב? אני בספק': רהיל
כשהסכסוך החל לראשונה, רחאל, הנשואה הטרייה, בת 27, נשברה לב מהרעיון להשאיר את בעלה עבד אל כרם, הידוע גם בשם "עבד", מאחור בעיר עזה. אולם כוחות ישראליים הבטיח תנועה בטוחה לדרום, ואביה התעקש שהיא תעזוב.
"אני מפחד ממלחמות. הגוף שלי רועד בכל פיצוץ", התוודה רחל.
היא חיפשה מקלט בבית דודתה בנאצר, שכונה במערב העיר עזה. עם זאת, ב-13 באוקטובר קראו עלוני הצבא הישראלי לאזרחים לעשות זאת פינוי העיר כפי שתכננה "לפעול באופן משמעותי" שם בימים הקרובים.
בהסתמך על פקודות אלה, אביה של רחל התעקש שהיא, חמש אחיותיה, שני אחיה ואמם יעברו דרומה, למרות כוונתו להישאר בבית בשכונת תפח. "את צריכה להיות איפה שהאחיות שלך," הוא אמר לה.
למרות שהדרום נתפס כבטוח, רחאל נקרע על עזיבתו את העיר. שיבושים בתקשורת גרמו לכך שהיא לא יכלה להודיע לבעלה ששהה עם הוריו הקשישים – הם לא הצליחו לעשות את הנסיעה דרומה.
רהיל עזב בסופו של דבר מבלי שהיה מסוגל להיפרד מעבד אל כרם. "חשבתי שזה יהיה רק עניין של זמן, ואני אחזור לביתי בקרוב מאוד", הסבירה. "לא ידעתי שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן, ללא אינדיקציות שהיא תסתיים אי פעם", והוסיפה כי, "חשבתי שהנסיעה דרומה תגן עליי".
מסעו של רחל דרומה היה רווי פחד וחוסר ודאות. כשהיא עברה מהעיר עזה לחאן יונס לרפיח לאל-מוואסי ואז חזרה שוב לחאן יונס, היא התמודדה עם הקשיים של עקירה בכפייה וחיים במקלטים צפופים עם משאבים דלים. עם כל צעד הרחק מהבית, רהיאל הרגישה את המשקל העצום של הפרידה שלה מבעלה ואביה. הדאגה שיקיריה יסבלו ממחסור חמור במזון ופשיטות והפצצות ישראליות שרירותיות, הגבירו עוד יותר את הייאוש הזה.
נשוי שנה בלבד לפני המלחמה, חלם רחאל פעם להקים משפחה. אבל היא מצאה נחמה בלהיות חסרת ילדים בתוך כאוס כזה. "אני מודה לאלוהים כל יום שאין לי תינוק לדאוג לו בתנאים האלה. הפחד יהיה בלתי נסבל", שיתפה.
ביוני נודע לה כי גיסה נהרג במהלך מבצע צבאי בשוג'איה שבעיר עזה. "בפעם הראשונה, הלוואי שנשארתי בעיר עזה כדי לתמוך בבעלי", אמר רחל. "אני מרגיש חסר אונים להיות כל כך רחוק. האם אי פעם אראה את עאבד? אני בספק".
לילות רבים, כשיש הפסקות תקשורת, רהיל שוכבת ערה, דמעות זולגות על פניה כשהיא לופתת את הטלפון שלה ומתפללת להודעה מבעלה או מאביה. קול הפצצות מרחוק הוא תזכורת מתמדת לסכנה העומדת בפניהם. "אני לא יכולה לתאר את הכאב של אי הידיעה אם הם בטוחים או אם אי פעם אראה אותם שוב", אמרה.
למרות הנסיבות הקשות, רהיל נשארת עמידה, לוקחת על עצמה את תפקיד המטפלת והמגינה של אמה ואחיותיה – גם כשהלב שלה נשבר. "אני חייבת להישאר חזקה בשבילם", אמרה. "עלינו להאמין שיום אחד נתאחד עם אהובינו ונבנה מחדש את חיינו".
"לא לדעת את גורלו זה החלק הקשה ביותר": וואלא
ולעא, אם לשלושה, עמדה בפני דילמה דומה. דחוקה על ידי בעלה לחפש ביטחון לילדיהם הקטנים, כולם נמלטו מביתם במחנה הפליטים שאטי, הידוע גם כמחנה חוף, במערב העיר עזה לבית קרוב משפחה במרכז עזה. לאחר שעברו הפצצות בלתי פוסקות, בני הזוג התייסרו אם להישאר ביחד או להיפרד ליתר ביטחון. ב-14 בנובמבר, ולעא לקחה את ילדיהם דרומה בעוד בעלה אחמד נשאר לטפל באביו הפצוע.
בדרום עזה נאבק ולעא בן ה-31. היא נאלצה להפוך גם לאם וגם לאב תוך כדי ניהול תלאות החיים והמשאבים הדלים בדרום עזה.
"אף אחד לא יכול לדאוג לילדים שלי כמו הוריהם", אמרה. "כל לילה הם בכו, ורצו לראות את אביהם ולהבטיח את שלומו. אני לא יכול שלא לנסות להרגיע אותם".
הפסקות תקשורת הפכו את השמירה על קשר לכמעט בלתי אפשרית.
הילדים שואלים לעתים קרובות על אביהם, התמימות שלהם חודרת את לבו של ולעא. היא מנסה לנחם אותם, מבטיחה להם שהם יתאחדו בקרוב, אבל היא עצמה מעוררת ספקות. "הם אומרים לי שהם מתגעגעים לאבא שלהם, ואני אומר להם שגם אני מתגעגע אליו. אבל אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות", אמרה בטון נואש.
לעתים קרובות, וואלה מוצאת את עצמה לא מצליחה לישון, אכולת דאגה לבעלה. "אני מרגישה שחלק ממני חסר", היא התוודתה. "לא לדעת את גורלו זה החלק הקשה ביותר."
אחרי שמונה חודשים של פרידה, הרעיון להתאחד עם בעלה הפך לחלום רחוק. "אני מרגיש חרטה. אני מתחרט על היום שבו החלטנו לעזוב את הצפון", קונן ולעא.
'ראיתי שהם מכים את בעלי וגוררים אותו משם': דואה
בניגוד לוואלה ורחיל, דואה ובעלה עבדאללה החליטו להישאר בצפון עזה, מתוך אמונה ששום מקום לא בטוח באמת. הם עברו מביתם ליד נמל עזה לאזור הסמוך לכיכר הירמוך ב מתחת לשכונה.
למרות הטנקים הישראלים המתקדמים, בני הזוג האמינו שמעמדם האזרחי יגן עליהם, ולכן הם נשארו במקומם. "לא היה לנו שום קשר לחמאס או לכל גורם אחר", אישר דועא.
תקוותם התנפצה כשהצבא הישראלי פלש לאזור והטיל אימה על נשים וילדים, לענות קשישים וחטיפת הגברים. במקום שבו שהו, ראתה דועא את עבדאללה, חמיה וגיסה מעונים ונלקחים משם.
הזיכרון של אותו היום רודף אותה. "הם הסתערו פנימה בלי אזהרה מוקדמת," היא סיפרה, קולה נשבר. "ראיתי אותם מכים את בעלי וגוררים אותו משם. גם חמי נלקח. היינו חסרי אונים".
במשך כמעט 60 יום לא היה לדועא קשר עם עבדאללה, שהועבר לבתי הכלא הישראלים. אי הוודאות והפחד כרסמו בה מדי יום. "הלילות היו הקשים ביותר", אמרה. "לא יכולתי להירדם, מדמיין את כל הזוועות שהוא עלול להתמודד איתו."
כששוחרר לבסוף בדרום, דואה ובתה בת ה-21 חודשים, עדיין היו בצפון. עם זאת, הצבא הישראלי לא התיר לאיש לנסוע לצפון עזה. "לולו היה כמעט אחד כשהוא נעצר. אני בספק אם הוא יזהה אותה אם הוא אי פעם יראה אותה, "אמרה דואה ודמעות זולגות בעיניה.
בהסתגלות למציאות הקשה של החיים בלעדיו, דואה הפכה למטפלת ולספק היחידה לבתם. האחריות להבטיח את שלומו ורווחתו של לולו הייתה מכריעה. "הייתי צריך להיות חזק בשבילה", הסבירה דואה. "לא הייתה ברירה אחרת." היא מסתמכת על משפחתה, איתה היא ממשיכה לנוע ממקום למקום, בורחת מהמוות בצפון עזה.
כשלבה של דואה כואב לראות את בעלה בקרוב, היא גם מתאבלת על ביתם היפהפה, שאבד לפשיטות ישראל. הכל, אמרה, מזכיר לה את בעלה.
"אנחנו ממשיכים כי אנחנו חייבים," אמר דואה. "עבור הילדים שלנו, עבור המשפחות שלנו, אין לנו ברירה אחרת".
