בטור דעה באתר הערבי "אלנשירה" נכתב כי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ממשיך להתעלם מרעיונות היסטוריים, מסורות ואמרות, והקורבן האחרון שלו הוא הפתגם: "עצמאות לוקחים, לא נותנים". טראמפ קבע מחיר לעצמאותה של קנדה, שכנה של ארצות הברית בעלת שטח גדול מאוד. הוא הציע להצטרף ל"כיפת הזהב" תמורת 61 מיליארד דולר, או לאמץ חלופה רדיקלית יותר: להפוך למדינה ה-51 באיחוד האמריקאי ולקבל הגנה בחינם. בעוד שההצעה נראתה הגנתית על פני השטח, השלכותיה העמוקות יותר חושפות קרע מהותי ביחסים בין וושינגטון לאוטווה.
עוד נכתב בטור כי במבט חטוף, כיפת הזהב היא תוכנית הגנה מפני טילים קרקעית וחללית, כלומר זוהי מערכת הגנה אווירית ניידת שנועדה ליירוט טילים לטווח קצר. התוכנית צפויה להיות פעילה במלואה לפני תום כהונתו של נשיא ארה"ב הנוכחי. טראמפ העריך את עלות התוכנית בכ-175 מיליארד דולר, אם כי משרד התקציב של הקונגרס העריך את העלות בפועל בכ-540 מיליארד דולר.
בהמשך הטור באתר הערבי "אלנשירה" נכתב כי דחייתה הפומבית של קנדה להצעה זו אינה רק עמדה ריבונית, אלא ביטוי למשבר אמון עמוק עם וושינגטון. לראשונה מזה עשרות שנים, עולה שאלה מהותית בקרב האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות של קנדה: האם המדינה יכולה להמשיך להסתמך על ארצות הברית כערבה הבלעדית לתמיכה ביטחונית וכלכלית?
עוד צוין בטור באתר הערבי כי שאלה זו לגיטימית, במיוחד לאור העובדה שטראמפ הוכיח שחזונו ליחסים בינלאומיים מבוסס על עקרון ה"ניצחון והפסד". במקום להתייחס לביטחון הלאומי כאל שילוב של גורמים, ובראשם קשרים חזקים עם בעלות ברית היסטוריות, הוא משמש כעת ככלי לחץ לכפות תנאים כלכליים ופוליטיים. המצב מציב את קנדה בפני משוואה בלתי אפשרית: או לשלם מחיר פוליטי וכלכלי כבד, או לקבל הגנה מותנית הפוגעת בתפיסת הריבונות הלאומית.
בהמשך לטור צוין כי עם הגוברת הספקנות הזו, האם ניתן לטעון שארצות הברית דוחפת את שכנתה לגוון את שותפויותיה האסטרטגיות, בין אם על ידי חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני עם האיחוד האירופי או אפילו פנייה למעצמות גדולות אחרות כמו סין?
למרות הקרע האידיאולוגי בין בייג'ינג לאוטווה, אינטרסים אסטרטגיים עשויים לדחוף את קנדה לעבר מיצוב חלקי מחדש ביחסיה הבינלאומיים. שיתוף פעולה עם סין בתחומי הטכנולוגיה, התשתיות או אפילו הגנת הסייבר יכול לשמש כמנוף נגד וושינגטון.
ייתכן שזה נכון, בהתחשב בכך שסין ורוסיה הודיעו כי יפתחו בהתייעצויות בנוגע למניעת פריסת נשק בחלל. הם התחייבו להתעמת עם "מדיניות ופעילויות שמטרתן להשיג עליונות צבאית ולנצל את החלל כשדה קרב", כאינדיקציה החזקה ביותר להתנגדותם לפרויקט זה, המעניק לאמריקה יתרון בחלל ועל כדור הארץ בו זמנית.
בהמשך נכתב בטור באתר "אלנשירה" כי שינוי כזה טומן בחובו סיכונים, שכן פירושו כניסה למשוואה מורכבת יותר על רקע מתחים גוברים בין ארצות הברית לסין. סין תשקול את המצב בזהירות, שכן נוכחותה בגבולות אמריקה אינה קלה.
סין יודעת היטב שלא ניתן להפוך את קנדה ל"טייוואן", למרות שבייג'ינג נלחמת בלהט בהתערבות זרה ואמריקאית בטייוואן ומנסה להכריז על עצמאותה. מכאן, סין מבינה מה תהיה התגובה האמריקאית אם היא תהיה בגבולה המיידי – כלומר, בקנדה – ואת ההשפעה השלילית שעלולה להיגרם מכך.
למרות כל זאת, כך קבע כותב הטקסט באתר "אלנשירה", "כיפת הזהב" חשפה את שבריריותן של הבריתות עליהן נבנה תמיד הסדר המערבי שלאחר מלחמת העולם השנייה. קנדה מוצאת את עצמה כיום נאלצת לשקול מחדש את יחסיה האסטרטגיים בעולם שבו מאזן הכוחות משתנה במהירות.
השאלה המרכזית לפי כותב הטור, שעומדת בפני קנדה, היא: האם היא תשקול את שימור עצמאותה ואת המחיר שתשלם כדי להישאר מדינה חופשית, ריבונית ועצמאית, או שמא תמצא את עצמה הופכת לאחד מעגלות הרכבת האמריקאית הגדולה? המענה לשאלה זו יקבע לא רק את עתידה של קנדה, אלא גם את מהותו של הסדר הבינלאומי במאה ה-21.
