בכל 8 במרץ, העולם מוצף בקמפיינים מבריקים המפצירים בנו "להאיץ פעולה" ו"הכללה השראה ". יום האישה הבינלאומי הפך למחזה מלוטש וידידותי יחסי ציבור בו נותני החסות התאגידים מטיפים להעצמה ואילו הנשים הזקוקות ביותר לסולידריות נותרות להתמודד עם עצמן.
אני יכול רק לקוות שהקריאה השנה "להאיץ פעולה" פירושה פעולה עבור כל הנשים-ולא רק אלה שמתאימות בצורה מסודרת לפמיניזם תאגידי, אקטיביזם ידידותי לתקשורת וסיפורי הצלחה מובחרת.
אבל אם ההיסטוריה היא מדריך כלשהו, הפעולה היחידה שתואץ היא מיתוג הפמיניזם כמצרך סחיר, ואילו הנשים הסובלות מלחמה, כיבוש ואלימות מערכתית מתמודדות עם מחיקה.
שנה אחר שנה, יום האישה הבינלאומי מופרז כרגע גלובלי של סולידריות, ובכל זאת סדרי העדיפויות שלו אוצרים בקפידה. הממסד הפמיניסטי מפנה מאחורי גורמים שהם טעימים, ידידותיים לתקשורת ונוחים פוליטית- שם ניתן למסגר את מאבקי הנשים כסיפורי הצלחה פרטניים, ולא עוולות מערכתיות.
כשנשים איראניות שרפו את החיג'אבים שלהן במחאה, הן נפגשו עם תמיכה מערבית רחבה. כשנשים אוקראיניות תפסו נשק, הן נערכו כסמלי חוסן. אבל כשנשים פלסטיניות חופרו בהריסות כדי למשוך את גופות ילדיהן מהריסות בתיהן, הן נפגשות בשתיקה או גרוע מכך, חשדנות. אותם מוסדות פמיניסטיים המתגייסים נגד "אלימות נגד נשים" נאבקים אפילו להשמיע את המילים "עזה" או "רצח עם".
בבריטניה, לקראת יום האישה הבינלאומי השנה, פרלמנט וארגונים פמיניסטיים אירחו אירוע בנושא "מתן קול לנשים משתיקות באפגניסטן", ובו פמיניסטיות שבילו חודשים בקריאה לחרמות של צוות הקריקט האפגני. כי כמובן שככה אתה לוקח את הטליבאן – בכך שאתה מוודא שהם לא יכולים לשחק משחק קריקט.
זה מה שעובר לסולידריות בינלאומית: מחוות סמליות שאינן עושות דבר למען הנשים הסובלות תחת משטרים מעיקים אך גורמים לפוליטיקאים המערביים להרגיש עדיפים מבחינה מוסרית.
תן לי להיות ברור: נשים אפגניות ראויות לכל גרם של סולידריות ותמיכה. המאבק שלהם נגד משטר מעיק הוא אמיתי, דחוף והרסני – וכן, מה שהם סובלים הוא אפרטהייד מגדרי.
אולם הכרת סבלם אינה מתרצת את צביעות הדירוג של אלה שמפעילים פמיניזם ככלי פוליטי, ומופיעים לנשים אפגניות בזמן שתשתקו על הנשים הפלסטיניות שהורעבו, הפציצו ואכזריות לנגד עינינו.
עליית הטליבאן לא הייתה מעשה טבעי כלשהו – זה היה תוצר ישיר של התערבות בבריטניה וארה"ב. לאחר 20 שנות כיבוש, לאחר שהעניקו נשים אפגניות לגברים שהמערב היה מזוין פעם אחת והופעל, אותם קולות בוכים כעת על גורלם.
היכן היו חברי פרלמנט אלה, פמיניסטיות בולטות וארגונים פמיניסטיים מיינסטרים כאשר נשים פלסטיניות בהריון ילדו ברחובות עזה מכיוון שהופצצו בתי חולים? היכן הייתה הזעקה כאשר צלפים ישראליים מכוונים לעיתונאים של נשים, כמו שירין אבו אקלה? היכן היו החרמות כאשר נערות בנות פלסטיניות נשלפו מהריסות בתיהן, נהרגו מפצצות מתוצרת ארה"ב?
פעם אחר פעם אנו רואים את אותה דפוס: זעם פמיניסטי מותנה, האקטיביזם הוא סלקטיבי, והסולידריות שמורה לאלה שהמאבקים שלהם אינם מאתגרים את הכוח המערבי. לנשים אפגניות מגיע תמיכה. אבל כך גם נשים פלסטיניות, נשים סודניות, נשים תימן. במקום זאת, סבלם נפגש בשתיקה, חשדנות או מחיקה על הסף.
יום האישה הבינלאומי, שהיה בעבר קריאה רדיקלית לשוויון, הפך למחזה חלול – כזה בו ארגונים ופוליטיקאים פמיניסטיים בוחרים ובוחרים אילו נשים ראויות לצדק ואילו נשים ניתן להקריב במזבח האינטרסים המערביים.
הפמיניזם כבר מזמן הוחלף על ידי העוצמה ככלי להצדיק אימפריה, מלחמה וכיבוש – והכל תחת העמדת פנים של "הצלת נשים". במהלך מלחמת העצמאות האלג'יריה, הצרפתים פתחו בקמפיין "לשחרור" נשים אלג'יריות מהצעיף, וחשפו נשים בטקסי תעמולה ובמקביל אכזריות ואנסו אותן במרכזי מעצר.
הצרפתים, כמובן, מעולם לא דאגו לשוויון מגדרי באלג'יריה; הם הגבילו בקלות חינוך ותעסוקה לנשים אלג'יריות. מעשיהם במסווה של עזרה לנשים היו בנושא שליטה.
אותו נרטיב של האישה החומה חסרת האונים הזקוקה למושיעים לבנים שימש כדי להצדיק התערבויות צבאיות מערביות אחרונות עוד יותר, מאפגניסטן לעירק. היום אנו רואים את אותו ספר משחק בפלסטין.
המערב מסגר את הנשים הפלסטיניות כקורבנות – אך לא של פצצות, תזוזה או רעב. לא, הבעיה האמיתית, כך נאמר לנו, היא גברים פלסטינים. גורמים רשמיים בישראל ובעלות בריתם המערבית מחדש את אותו טרופי אוריינטליסטי: נשים פלסטיניות חייבות להינצל מהתרבות שלהן, מעם שלהן, בעוד שסבלן בפועל תחת הכיבוש מתעלם או מפוטר.
השחיטה השיטתית של נשים וילדים מתייחסת כאל הערת שוליים אומללה לסכסוך, ולא זו לזוועה המרכזית. אנו רואים את אותה דפוס שוב ושוב-דאגה לזכויות נשים רק כאשר היא משרתת סדר יום פוליטי, שתיקה כאשר זכויות אלה נמחצות תחת משקלם של התקפות אוויר מגובות מערביות וכיבוש צבאי. זו לא סולידריות. זה סיבוך עטוף ברטוריקה פמיניסטית.
אז מי ייהנה למעשה מיום האישה הבינלאומי השנה? האם היו אלה הנשים שהדיכוי שלהן משתלב בצורה מסודרת לסיפורים פמיניסטיים מערביים, ומאפשרות לפוליטיקאים, לארגונים פמיניסטיים ולקבוצות סנגור לנשים המיינסטרים להתחמם בזוהר שלהן לגידול עצמי? או שמא הנשים שהושתקו, נמחקו ולא הומניות – אלה שעבורן "האיצה פעולה" פירושה 17 חודשי רצח עם ו -76 שנות אלימות קולוניאלית מתנחלת?
האם זה סתם עוד תרגיל "מרגיש טוב", בו אתה יכול לטעון שתומך בנשים ברחבי העולם מבלי להתעמת עם העובדה שלפמיניזם שלך יש גבולות? מכיוון שאם זה באמת קשור להאיץ פעולה, אז לאחר 17 חודשי הפצצה, רעב ועקירה, עלינו סוף סוף לשמוע אתכם עומדים על נשים פלסטיניות.
אבל אנחנו יודעים איך זה הולך. הנאומים יישאו, ה- hashtags יגזרו, דיוני הפאנל ייערכו – אך נשות עזה יישארו קבורות תחת ההריסות, וסבלן לא נוח מדי מכדי להזכיר.
באשר לי, אני מצטרף היום לצעדת התנועה הפמיניסטית – אבל בואו נהיה ברורים, האג'נדות שלנו לא זהות. אני צועד לכל אישה פלסטינית שלא רק נאבקת להישמע אלא הייתה כל כך דה -אנושית באכזריות עד שסבלה בין רצח עם משודר בשידור חי לעיניים עיוורות ואוזניים חירשות.
אני – יחד עם אינספור נשים אחרות שמסרבות לשתוק – אחשוב על כל אם מערסלת את גופה חסרת החיים של ילדה, כל בת שנאלצה להפוך למטפלת לילה, כל אחות מחפשת דרך ההריסות בידיה החשופות. ואנחנו – נשים המאמינות בסולידריות פמיניסטית אמיתית ודוחים זעם סלקטיבי – לא רק "מקווים" שהקריאה לפעולה הזו פירושה משהו; אנו נדאג שכן.
אנו נדאג שקולות פלסטינים נשמעים. אנו נדאג להחרים את מי שמרוויח מדיכוי פלסטיני. אנו נדאג לאתגר כל פלטפורמה וכל פמיניסטית שמנורמת את הסבל הפלסטיני, ומחזיקת אותם באחריות על השותפות שלהם.
לאחיותינו הפלסטיניות: אנו חשים את הכאב שלך. סחבנו את מאבקך בלבנו במשך 17 החודשים האחרונים, ואנחנו יודעים שהמאבק שלך לא החל שם – עברו 76 שנות התרסה, הישרדות, של סירוב להיעלם.
ויודע זאת: בשנה הבאה, ב -8 במרץ, לא נתאבל רק על סבלך – נחגוג את הניצחון שלך. לא מה שמכונה "השחרור" שלך מגברים שלך, כמו שפמיניסטיות מערביות אוהבות למסגר אותה, אלא השחרור שלך מהכיבוש המתנחל-קולוניאלי. אנחנו שומעים אותך. אנו רואים אותך. וגם לא ננוח עד שהעולם כולו יעשה זאת.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
