בשבוע שעבר קפצתי ליומיים של תיאטרונטו – פסטיבל התיאטרון שעושה כבוד לפורמט הצגות היחיד, שמתקיים כבר 34 שנים. ביום הראשון בחרתי ב"קצרנטו": תשע הצגות בנות רבע שעה כל אחת. בין סמטאות יפו העתיקות, עם כוס יין ביד וצלחת פסטה טרייה, גיליתי עולם שלם של רגעים קטנים, חדים ומרגשים. דווקא ההצגות שעסקו בזיכרון, בגוף ובגעגוע נגעו בי יותר מאלה שהתמודדו עם קונפליקטים גדולים.
ביום השני צפיתי ב"געגוע" – ההצגה שזכתה בפסטיבל – והיא הפכה לשיא הרגשי של כל החוויה. בין סיפורים על פאבלות בברזיל, נישואים חד-מיניים ושפה פורטוגזית מתנגנת, מצאתי את עצמי מתרגשת ומתגעגעת בכנות שלא ציפיתי לה. למרות שבאתי רק ליומיים – הצלחתי למצוא פנינים של ממש בתוך התיאטרון הישראלי.
היום הראשון: קצרנטו
אז איך מספרים סיפור ב-15 דקות? התשובה, כנראה, טמונה ביכולת לרכז אמת אחת: חדה וברורה, מינימליסטית אבל חזקה. כזו שעדיין שורטת אותך גם אחרי שיצאת מהאולם. בחרתי בארבע הצגות – הטובות בעיניי – מתוך התשע, ואני רק מחכה לראות אותן גדלות להצגות שלמות.
תחיה
מונולוג שקט ובועט בו זמנית, שמצליח לשרוט בלי להרים את הקול. אישה שנחלצת ממערכת יחסים אלימה – רק כדי לחוות אותה שוב, באור חדש. אבל הפעם, בלי האלימות. היא הופכת מחלת שכחה ליתרון, ונאבקת – בבן שלה, בעולם, ובעיקר בעצמה. השם “תחיה”, לצד שמו של הנכד “דרור”, לא מקרי: שניהם מסמנים תקווה. לחופש. להתחלה. זו הצגה שהופכת את הבטן ומעלה שאלה כואבת: האם אפשר באמת לשבור את השרשרת? ומה עם הזדמנות שנייה?
משחק: חנה אזולאי הספרי, מאת ובימוי: עופר ירושלמי.
סוסי קרוסלה
"כולם רצים בעיר הזאת, ואי אפשר לספר לאף אחד על עומר". למרות שאני לא חובבת גדולה של צ'כוב – המשחק המופלא של שלמה וישנסקי הצליח לגרום לי להתאהב. הוא מגלם סב שכול, בעיבוד ל"יגון" של צ'כוב. עם דימוי חד ומרסק של ילד שרוכב על סוס קרוסלה ומנסה להתקרב לסבא – אבל לא מצליח. "זה נורא עצוב שאנשים לא יכולים לגעת אחד בשני". הצגה איטית, עדינה, כואבת. עם פסנתר שפוסע על הלב, כלבה שחקנית (!), ואיש אחד שמספר סיפור שלם.
משחק: שלמה וישינסקי, מאת והפקה: כנרת רובינשטיין.
שמן אחרי מלחמה
"Some of my best friends are fat". מצחיק. כואב. חד. שחקן אחד, כריזמטי ורגיש, מגלם שמן שמחליט לצאת להפגנה – ומוצא את עצמו בתא מעצר. מהרגע הראשון היה ברור שהוא נולד לתיאטרון, והוא כועס: על הגוף, על המדינה, על כולם – וגם על עצמו. בין כמיהה למקדונלד'ס למציאות עגומה – נולדת קומדיה עצובה. או להפך. "המוכרת הסתכלה עליי ובטח חשבה – זו כמות חטיפים של נרקומן. זה בטוח לא לשימוש עצמי".
מאת ומשחק: סהר עודאי.
נמוך שמן עם תלתלים
בעקבות הגירושים של הוריו, איתי, ילד שחקן מאשקלון. מחליט לעשות סדר בזכרונות, בנוסטלגיה, ובערמות על ערמות של קלטות ישנות. דרך סרטוני ילדות הוא טווה לנו את סיפור חייו. האם היה יכול לתקן משהו? האם זה שהוא היה "ילד מוזר" זה מה שגרם לקשר להשתבש?
הצגה מתוקה ומעוררת הזדהות. עשויה מעולה ועם עבודת תחקיר מיוחדת. תפיסה מושלמת של המרחב.
מאת, משחק ומוסיקה: איתי סלהוב.
היום השני: געגוע
ביום השני, בזמן שנשאר, הלכתי לראות את "געגוע", מאת ובביצוע פאולו א. מאורה ובבימוי נמרוד דנישמן – ובמזל, זו הייתה בחירה מוצלחת במיוחד. געגוע נפתח בקשר אינטימי עם הקהל, רגע אחד על במה קטנה – ואז, כמעט בלי שנשים לב, אנחנו נשאבים לסיפור חיים סוחף בין הפאבלות של ברזיל.
עם חוש קצב משובח, הרבה הומור, כאב, וסיפור אישי שנשען על סטוריטלינג מרהיב – השחקן לוקח אותנו למסע של כדורגל, סמבה, זכרונות ישנים, וילדות אחת לצד שתי אמהות חד-מיניות, צבעוניות, אוהבות ובעיקר בלתי נשכחות. במשך חמישים דקות, אתה מתאהב בהן – במאי ומה-מאי – ומרגיש איך הלב של פאולו נפתח מולך לגמרי. ההצגה מעלה שאלות קשות על זכויות להט"בים ושיוון מבלי להכביד. לבסוף, הקהל התאהב. אף עין לא נשארה יבשה. בצדק – זו ההצגה הזוכה של הפסטיבל.
פתאום הרגשתי בארץ אחרת: הבחירה ביפו – מקלילה ומהפנטת
כשהסתיים לו סבב ההצגות, נשאר עוד קצת זמן לנשום. אז בין מקצרון למקצרון הספקתי ללכת לאיבוד בין השכונות היפהפיות של יפו, עד שמצאתי מסעדה קטנה. היו שם אולי שישה אנשים, אבל שמעתי צרפתית, ספרדית ואנגלית בכל פינה. יין, שיחות, פסטה חמאת מרווה, לימון ופטרוזיליה – ופתאום הרגשתי לרגע בארץ אחרת. לכן, הבחירה ביפו לפסטיבל הייתה בול. מקלילה, ומהפנטת כמו שצריך אחרי שרואים הצגות שעוסקות גם במלחמה.
