סג'ה בוואקנה ושישה קרובי משפחה מתחבאים, מבועתים, בפינת המטבח של בית המשפחה מאז סוף יום שלישי, 27 באוגוסט.
יש תקיפה ישראלית בחוץ במחנה הפליטים ג'נין בגדה המערבית הכבושה – גדולה ואכזרית יותר מההתקפות החוזרות ונשנות אליהן התרגלו.
מנותק החשמל, אין מים. הם די בטוחים שחיילים ישראלים ניתקו את הקווים הראשיים.
לקצוב את המים שיש להם, הם דואגים כי הם קראו לעזרה אבל אף אחד לא יכול היה לבוא כי טנקים וחיילים נמצאים בכל מקום.
הצבא הישראלי תקף את ג'נין, שכם, טובאס וטול כרם, הרג לפחות 20 פלסטינים ופצע רבים נוספים.
בית בוואקנה נפגע והסתער על ידי כוחות ישראליים בעבר – פגע בדלתות, חלונות, יחידות מיזוג אוויר, רהיטים, מכשירי חשמל ובגדים.
עורכת הדין בת ה-29 סיפרה על היום הראשון שבו בילתה בהסתתרות עם האחרים במטבח הקטנטן, מחשש לחייהם.
יום שלישי, 27 באוגוסט: ההתחלה
ערב מאוחר
זה לילה רגיל, שום דבר יוצא דופן. אף אחד במחנה לא חושד בדבר, במיוחד בגלל שהיו כמה ימים שקטים יחסית.
אנחנו בסלון. אני עם אמא, אחיותיי אסמהאן וסומוד, וגיסתי ניבן, אשתו של אחי פריד.
שני ילדיהם – ג'וואד בן הארבע ועלאא (לולו) בן השלוש – בפיג'מה שלהם והורשו לשחק סיבוב אחרון של לגו לפני השינה.
אני שומע חבטה מוכרת. אני חושד שזה כדור חי, הצעקות ברחובות מאשרות את זה.
אחיותיי ואני דוהרים לעבר החלונות הגדולים של הסלון שלנו; מצמצמים את פנינו יחד כדי להציץ החוצה.
ידענו מה קורה, אבל אנחנו עדיין מנסים להבין את הפרטים.
אנו רואים את השכנים שלנו רצים בטירוף לעבר בתיהם.
חלקם צורחים בקול רם: "אלה הכוחות המיוחדים! כוחות מיוחדים!"
הם מנסים להזהיר את צעירי המחנה, כולל שני אחיי – פריד ומוחמד. אחרי הכל, אנשי האזור תמיד מוכים, מתעללים, מתעללים ונעצרים ללא אישום בכל הסתערות על המחנה.
אנחנו מחפשים את האחים שלי. הם נועדו להיות עם החברים שלהם, אבל אולי הם כבר עזבו את המחנה כי אם זה הכוחות המיוחדים, אין זמן.
כולנו יודעים מה זה אומר – זו לא רק פשיטה רגילה, פלישה גדולה מתבצעת.
חֲצוֹת
אנחנו צפופים אחד ליד השני, הילדים בוכים ומבולבלים.
"איפה פריד? איפה פריד?" שואלת לולו.
היא תמיד מבקשת את אביה כשהיא מפחדת.
"אני רוצה אותו כאן עכשיו!" היא דורשת ככל שהירי מגיע מהר יותר וחזק יותר. בשלב זה, היא צורחת ללא שליטה.
כולנו מנסים לנחם אותה, אבל היא חשה בלחץ שלנו, היא רואה את שפת הגוף שלנו, את הרגליים הרועדות שלנו.
אני מנסה להסיח את דעתה במשחק של ספירה עד 10, מה שאני עושה כמעט תמיד. לפעמים זה עובד, ולפעמים זה לא.
אנחנו שומעים מהאחים שלי. הם בחוץ, בטוחים לעת עתה.
למרבה המזל, לולו סוף סוף רגוע.
אבל הירי נמשך. עכשיו, הנה מגיע הדחפור. זה ממש בחוץ, שוב.
הם מטאטאים את האזור, מה שאומר שמי ביוב מציפים את הרחוב, והריח הופך לבלתי נסבל.
בשלב זה, אין אף אחד בחוץ, השכונה היא עיר רפאים.
בפאניקה, אנחנו לוקחים את תיקי האחיזה מחדרי השינה שלנו וממהרים אל החלק הבטוח ביותר של הבית – המטבח הקטנטן שלנו.
הוא חבוי, ללא חלונות גדולים – זו הסיבה שאנו שומרים מזרונים מאחורי דלת המטבח.
בשקי האחיזה יש בגדים להחלפה לכל אחד מאיתנו, תחתונים נקיים, מגבונים, שמפו וכמה חטיפים יבשים למקרי חירום.
אנחנו אף פעם לא יודעים אם התקיפה מגיעה לפתחנו ותאלץ אותנו לצאת, אז עדיף שנהיה מוכנים.
אם זה אכן יקרה, זו תהיה הפעם השביעית שכוחות הכיבוש מסתערים על ביתנו והפעם ה-15 שהבית ניזוק. בכל פעם, אנחנו צריכים לשלם עבור תיקונים.
יום רביעי, 28 באוגוסט: 'אנחנו תקועים כאן'
12:10 בבוקר
כולנו במטבח, מנסים להתמקם.
אני חושב לעצמי: "זהו, אנחנו תקועים כאן, שבעתנו, למען הנראה לעין."
אחיותיי ואני מתווכחות כשאנחנו מנסים להניח את המזרונים על רצפת המטבח. ואז אני זוכר שאנחנו נמצאים בזה ביחד, ואנחנו משלימים.
אבל אז, אנחנו מתווכחים וממציאים שוב… מחזור בלתי נגמר כשהמתחים גבוהים.
אני מחליט לסגת לפינה ולהסתכל על החדשות בטלפון הנייד שלי. אין לי תיאבון, לאף אחד אין.
01:00
הדחפור עובד קשה, והם יורים מיכלים. אנחנו סובלים את הרעש ומקווים לטוב.
הרעש מתגבר ואנחנו שומעים זכוכית מתנפצת באחד מחדרי השינה. אנחנו מתלבטים באיזה חדר זה נמצא ומחליטים שזה זה שהחלון פונה לחזית הבית.
אף אחד מאיתנו לא מעז ללכת לבדוק כי אם נעבור ליד חלון, צלף יוציא אותנו החוצה.
2 לפנות בוקר
הילדים נכנסים ויורדים לישון, וגם אנחנו. אני עצבני ועוקב ללא הרף אחרי החדשות והעדכונים בקבוצות הוואטסאפ המקומיות.
יש אומרים שהם ראו אוהלים מוקמים – אף אחד לא ראה אותם עושים זאת בעבר.
אולי זה בשביל חקירות בשטח, או אולי הם מתכננים להכריח אותנו להיכנס אליהם.
כולם מעלים ספקולציות, אף אחד לא מבין מה הולך לקרות. כולנו מבולבלים ורק רוצים שזה יגמר.
2:30 לפנות בוקר
אני זוכר שעדיין יש לנו כוח, אבל אולי לא לאורך זמן. מה אם ינתקו שוב את החשמל כמו בפעם הקודמת? זה היה בלאק אאוט מוחלט, הרגשנו כל כך מבודדים ובודדים.
מוטב שאטעין את הטלפון שלי, ליתר ביטחון.
אני מקבל הודעה, והנה זה – המוות הראשון הוכרז זה עתה.
זה קרה ממש מחוץ לבית החולים הממשלתי, מה שאומר שאף אחד לא יכול להגיע למתקן הרפואי הראשי.
מה אם נצטרך את זה? גיסתי בחודש השמיני להריונה. יש כל כך הרבה קשישים וילדים בשכונה שלנו.
אני מוצף בחרדה, הלב שלי כואב על האנשים היקרים והבלתי מעורפלים שלנו.
3 לפנות בוקר
המוות השני מוכרז, והמוות הזה ממש כאב – אנחנו מכירים אותו.
קסאם ג'בארין נורה יחד עם השהיד הראשון, ורק עכשיו נפטר מפצעים לאחר ניתוח.
"זה קסאם ג'בארין," תגידו בקול, לא בטוחים אם אמי ואחיותיי ערות או לא.
אני שומע אותם מתנשפים, אז אני מניח שכולם ערים.
קסאם רק בן 25, כל חייו היו לפניו.
הוא חבר קרוב למשפחה וכל מה שאנחנו יכולים לחשוב זה: איך אנחנו יכולים לא להיות שם בשביל המשפחה שלו עכשיו? אנחנו צריכים להיות שם בשבילם. אנחנו צריכים לעזוב את הבית הזה בשלום.
בוקר מוקדם
הילדים קמים. הם כבר בוכים, רוצים לצאת מהבית ולצאת.
אני מנסה להסביר שהצבא בחוץ, ואחיינית שלי מעמידה פנים שהיא מבינה.
אני שואל אותה: "מי מחוץ לולו?"
"הצבא, קדוש מעונה", היא אומרת.
אני שואל: "איך נשמע המטוס?"
"בּוּם!" היא אומרת.
"בגלל זה אנחנו לא יכולים לצאת החוצה," אני מנסה להסביר.
אבל הם ילדים, הם לא מבינים. כל מה שהם יודעים זה שהם רוצים גלידה או כל אחד מהפינוקים האחרים שהם רגילים לקנות מהמכולת הסמוכה.
זו הדאגה הקטנה ביותר שלנו, כי אמי מודיעה בדאגה שנותרו לה רק שניים מכדורי לחץ הדם.
"אל תדאגי, הכל ייגמר בקרוב ונוכל להביא לך עוד," אני אומר.
אני שוקל אם אני אגיד לה את האמת – שסביר להניח שזה לא יסתיים בקרוב.
שזה מבצע בשם, שכוחות מיוחדים מעורבים, שהם כנראה יפשטו על הבית הזה ויאלצו אותנו לצאת.
בינתיים אני אשאר בשקט.
צָהֳרַיִים
אנחנו עצבניים ומבינים שלא אכלנו.
אבל איך נוכל לבשל בחלל הזעיר הזה שעכשיו הילדים קופצים בו.
אנחנו לא יכולים להשתמש בתנור, זה יהיה מסוכן מדי.
אנחנו גם לא יכולים לבשל שום דבר מורכב כי אנחנו לא יכולים להפעיל את מכסה המנוע, הרעש עלול למשוך את החיילים.
אז, אנחנו צריכים משהו קל, משהו מהיר. אני בודק את המקרר ויש לנו לוביה (שעועית ירוקה).
כרגיל, אמא שלי לוקחת את ההובלה. היא שוטפת וחותכת את השעועית, מדליקה את הכיריים.
יש שם יותר מדי אנשים, זה מרגיש כאילו אנחנו דורכים אחד על האצבעות של זה – תרתי משמע. כולנו מרגישים תקועים.
אני נשאר דבוק לטלפון שלי. כמה עדכוני חדשות מאוחר יותר, ארוחת הצהריים מוכנה.
"הרווחתי מספיק ליומיים, אז לא נצטרך לסבול את הכאוס הזה שוב", אומרת אמי.
אבל הילדים מתלוננים, הם לא רוצים לובי, כמובן. הם רוצים צ'יפס.
נואשות לשמור על מצב הרוח שלהם, אמם ההרה המסכנה אומרת שהיא תקציפה להם כמה ביצים וצ'יפס.
17:00
הילדים נואשים לצאת מהבית.
הם מייללים ובוכים, ואני תוהה של מי תורו להסיח את דעתם.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהם צורחים יותר מדי.
מישהו מגלה גלידה במקפיא, היא בטח הייתה שם כבר שבועות.
למרבה המזל, הם מרווחים למשך חצי השעה הקרובה.
20:00
היללות מתחילות שוב.
"אני רוצה ללכת להתראות! אני רוצה ללכת להתראות!" צועק ג'וואד.
לולו מצטרפת, מצביעה לעבר המסדרון המוביל לדלת הכניסה: "ביי ביי! ביי ביי!"
האחיות שלי מסתכלות במזווה שלנו ומוצאות פופקורן. הם מחליטים ביחד שהתשובה היא יותר חטיפים.
הם מכינים פופקורן, והריח מעודד את הילדים. הם מתרגשים, אבל שוב נעשים חסרי מנוחה כעבור כמה דקות.
אני מחליט לוותר על הטלפון הנייד היקר שלי – אחד מהקישורים היחידים שלנו לעולם החיצון – כדי שהם יוכלו לצפות בסרטים מצוירים ולהישאר במקום.
22:00
סוף סוף יש לנו סוג של הפוגה מהבכיות, אבל זה רק גורם לי להיות יותר עצבני ככל שאנו מעמיקים אל תוך הלילה.
זה כאילו אני צופה חדשות רעות בכל רגע.
אני כל הזמן אומר לעצמי: זו המציאות שלנו, אנחנו צריכים לחיות דרכה.
אני מנסה לדבר עם אמא שלי ואחיותיי, אבל אנחנו לא יכולים להתנתק.
בזמנים כאלה, כל מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו הוא יקירינו, הדואגים כל הזמן לרווחתם של אחינו, שכנינו וחברינו.
האם יהיה סבב נוסף של תקיפות אוויריות? יהיו עוד כמה מעצרים? האם יסתערו על הבית שלנו?
תודה לאל שאנחנו עדיין לבושים בבגדי יציאה.
לכוחות הישראליים יש הרבה טקטיקות לבחירה, וזה שומר אותנו על הקצה, לדאוג כל הזמן באיזה תרחיש הם הולכים לכפות עלינו.
