יוסי פולק היה שחקן ענק, משכמו ומעלה ולא רק בשל רום קומתו. בניגוד לשחקנים לא מעטים שאינם יודעים לרדת מהבמה בזמן, הוא בחר להיעלם ממנה בגיל שבו אחרים מתעקשים להיאחז בה כבקרנות המזבח. בהגיעו בימים אלה לגבורות הרחק מהעין הציבורית, חזרתי אליו מתוך כבוד וגעגוע.
סיפורו של פולק – מורכב, כפי שנוהגים לומר. הוא נולד ברחובות שנה לאחר שהוריו עלו מהונגריה. הם התגרשו כשהיה פעוט והפקידו אותו אצל דוד דתי שהיה עגלון. "לא כל כך הסתדרתי שם", סיפר לי בראיון שערכתי עמו ב-2013. הוא נדד לקיבוץ עין-דור, נזרק משם "בגלל שהייתי מהילדים המפריעים", הועבר למוסד "אונים" בכפר-סבא ובהמשך – לכפר הנוער הדסים, משם הועף בגין התנהגות פרועה.
"זה היה המזל שלי שההורים שלי נטשו אותי", הוא אומר במפתיע. "לעומת כאלה שמספרים שהיו להם בעיות עם ההורים שלהם, אני הייתי פטור מכך".
בעודו נער הוא למד במחזור השלישי בבית צבי עם שלום חנוך. בתום לימודיהם שם, בבית הספר היחיד שסיים פולק, הלכו השניים יחדיו להיבחן ללהקה צבאית ונשלחו משם הביתה אחר כבוד בידיים ריקות. לעומת חנוך, שהתקבל ללהקת הנח"ל לאחר בחינה חוזרת, פולק – "די בכיתי כשלא התקבלתי" – הלך לשרת בחיל הקשר.
ברם, עד מהרה הוכיח פולק שלא אלמן ישראל, כשהגיע מהצבא בשלהי 1968 ישירות למה שנראה היה לו כפסגת התיאטרון – הצגת "דודה ליזה", מאת נסים אלוני ובבימויו ובכיכוב חנה רובינא האלמותית, בהבימה, שלצידה שיחק כעבור שנתיים בפנינת תיאטרון נוספת של אלוני – "הצוענים של יפו". נ.ב. אלוני קיבל אותו בלי שום מבחן ובלי שאלות מיותרות כשחיפש שחקן גבוה.
"אם בארץ אנחנו מכירים מלכים מהאגדות או מהטלוויזיה, רובינא הייתה מלכה אמיתית, כשדי היה במבט שלה כדי שדברים ייעשו", ציין. "כך כולם התייחסו אליה בהבימה. פעם היא העירה לי שהרמתי עליה את הקול. לא עזר לי שאמרתי לה שזה בהוראת הבמאי. 'אני כבר אשה מבוגרת, אז אל תצעק עלי כל כך', אמרה בהומור שלה".
"בסוף דרכה המלכות של רובינא לא הייתה כמו בעבר", פולק הוסיף. "ולא רק היא. ראיתי מקרוב איך שוותיקי הבמה, שהובילו שנים את התיאטרון, איבדו את המעמד שלהם, היה להם קשה לוותר על המשחק והם התמרמרו על שמצאו את עצמם בצד. זה מאוד השפיע עלי. לכן החלטתי מבעוד מועד שעדיף לפרוש לפני הזמן ובלבד שלא אגיע למצב שלהם. כך הוצאתי את עצמי לגמלאות מבלי להיות עדיין בגמלאות".
היה קל לממש את ההחלטה? "בהתחלה זה לא היה קל, כשהמשיכו לפנות אלי עם כל מיני הצעות והיה עלי להסביר ואפילו להתנצל. והאמת? – כבר לא היו דברים שמשכו אותי יותר, מה גם שקל להיתפס לשגרה של עוד הצגה ועוד הצגה. בסיכומו של דבר אני מאוד מרוצה מהמצב הנוכחי".
בדרך לפרישה המוקדמת מרצון לפני שהגיע לגיל 70, מאז שני התפקידים הראשונים בהבימה, פולק כיכב בתור הברון סאמדי בשתי הגרסות – בהבימה ובקאמרי – של "נפוליון חי או מת", הצגת אלוני נוספת. עם הנוכחות הבימתית הבולטת שלו היה פולק שחקן של תפקידים ראשיים בהצגות שאל חלקן, כמו "הצוענים של יפו" בחאן, חזר כעבור שנים כבמאי.
בדומה ליוסי בנאי, נערצו, פולק היה שחקן נודד מעיקרון. "שחקנים שמגיל צעיר בוחרים להתיישב במקום אחד, עושים לעצמם עוול גדול", הוא סבור. "למעשה, הם מתמכרים לאשליה של ביטחון כלכלי, שלעולם לא מובטח לטווח ארוך. במקום זאת, הם יכולים להעשיר את עצמם מבחינה מקצועית אם יתנסו בלהקות שונות וירחיבו את מעגל השחקנים שאיתם הם משחקים".
גישתו מקורית. "בדרך כלל אני לא שחקן שמזדהה עם הדמויות שהוא מציג", הבהיר. "הרי כדי לשחק משוגע, שחקן לא חייב להתיישב בבית-משוגעים. ומסר זה משהו שאני לא מחפש במחזות. כמו כן, לדעתי לא מוטל עלי לשרת את הכותב. אם אני משחק, אני עושה את זה לקהל".
זאת ועוד. "בניגוד למה שחושבים, לרוב אין חדוות יצירה בעבודת השחקן, שאפילו כרוכה בסבל", הצהיר במפתיע. "וכשעלי לשנן טקסט שאני לא בדיוק מתחבר אליו, יש בכך איזשהו מימד של השפלה".
מבין השחקנים הרבים שאיתם שיחק במרוצת הזמן ציין את אהרון מסקין, שגילם את אביו ב"הצוענים של יפו". "מסקין היה נפלא עם חוש ההומור שלו", העיד. "יום אחד, בעודו מאיים עלי בהצגה עם תת-מקלע, הוא דגדג אותי בשובבות בשיאו של קטע רציני. אז היה עלי להתאפק חזק-חזק כדי לא לפרוץ בצחוק".
בהצגת "גיבורים", שפולק ביים בהבימה, היה לו מפגש בלתי נשכח עם ספי ריבלין: "היה מדהים לחזור ולהיפגש עם ספי שנים לאחר ששיחקנו בהצגת 'מסעות בנימין השלישי', בהבימה. ספי התגלה בחזרות כשחקן ממושמע בצורה בלתי רגילה, שהעבודה איתו הייתה לעילא ולעילא. למרות שבגלל מצבו הוא התבקש לא לדבר מחוץ לבמה, אי אפשר היה לעצור אותו עם כל הסיפורים והבדיחות שלו".
אם תשאלו היכן פולק היום, יתברר לכם שהוא לא הרחיק הרבה משכונת נוה-צדק, שבה התגורר שנים רבות, לאחר שמי שהיה תגלית הצגת "הצוענים של יפו", העתיק לבסוף את מגוריו ליפו, איך לא, עם רעייתו, תמי, בתו של רב החובל נמרוד אשל, מנהיג שביתת הימאים ב-1951.
מה מעשיך כעת? "כעת, אני כמו כל גמלאי – קורא, כותב, אוכל, ישן, צופה בטלוויזיה, משחק עם הנכדים. מזמן לא הלכתי לראות הצגות בתיאטרון. זאת לא רק שכמעט אין מה לראות, אלא שמאז שהייתה לי תאונת דרכים קשה עם האופנוע, אני לא כל כך בר תנועה".
התיאטרון חסר לך? "לא, לא, לא. הספיקו לי 50 שנה בערך שם. זה היה נהדר, אבל מספיק. בסיכומו של דבר עשיתי מה שרציתי, מה גם שנסים אלוני וחנוך לוין עזבו את במת החיים".
כשאני מעיר לו שבראיון הנזכר לעיל, שאז, ב-2013, הוא נשמע מפויס לעומת העבר, מגיב פולק: "אני ממש לא מפויס, אבל אני לא מכניס לתיאטרון מה שלא נוגע אליו, מה גם שדיבורים פוליטיים לא מתאימים להצגות של נסים אלוני. כלומר, אמנם היו לו דעות מוצקות, אבל הוא נמנע מלהכניס אותן למחזות שלו".
מה למרות הכל עשוי להחזיר אותך לבמה? "כמעט שום דבר. אבל כשיהורם גאון ואני שיחקנו בטלוויזיה שני פלמ"חניקים שיצאו לנקום בסדרת 'נבלות', על-פי סיפורו של יורם קניוק, מאוד התחברנו. כשסיימנו את הצילומים, חיפשנו לעשות עוד משהו ביחד – ולא יצא. בשביל לשחק איתו שוב, אהיה מוכן לחזור בי מההצהרה שלא אשחק יותר…"
