בגיל 94 יעקב (יענקל’ה) בודו פורח: הצעירים מעריצים אותו כצ’יבוטרו, המאבטח ב"שפע יששכר" סניף יבנה בסדרה הפופולרית “קופה ראשית" בכאן 11, והמבוגרים זוכרים לו את הדמויות הרבות שגילם בתיאטרון ובקולנוע, בעברית וביידיש, ביניהן מוישה וינטלטור וקונילמל המקורי.
כשהקריירה שלו נמשכת כבר יותר מ־70 שנה, בודו חש דווקא עכשיו נאהב מאי פעם. “אני חושב שהאהבה הכי גדולה כרגע היא שבחוץ, מחוץ לבית שלי, עומדים ילדים קטנים ומחכים לי כדי לדבר איתי וכמובן להצטלם איתי סלפי", הוא מתאר. “זה לא קרה לי אף פעם. גם לא כשהייתי בימי השיא הגדולים שלי, בשנות ה־60 וה־70. זה משהו מיוחד, וזה מחמם את הלב.
“אני חייב להיות כן", הוא מודה. “בשנה וחצי האחרונות, מאז השבעה באוקטובר, היה לי מאוד קשה, כמו לכולם, וחשבתי לפעמים להרים ידיים ולנוח. אבל אני לא יכול, בגלל הקהל" הודה.
"הקהל מגיע אליי הביתה, עיתונאים מצלצלים לראיין אותי, בדיוק כמו שאתה עושה, לפחות שלוש פעמים בשבוע, מראיינים אותי לטלוויזיה, ואני אוהב את זה מאוד, בעיקר כי לא נותנים לי ‘לסגור את המפעל’. ואני מתכוון למפעל חיי. זה כבוד גדול עבורי, שבגיל שלי עדיין זוכרים אותי ורוצים לשמוע מה שיש לי לומר".
אכן, אי אפשר לדבר עם בודו בלי להתפעל קודם מהתפקיד המיוחד שלו כמאבטח הקשיש מרדכי צ’יבוטרו בקומדיה “קופה ראשית", שכרגע נרקמת העונה השישית שלה. “אני לא יודע מי שלח לי את התפקיד הזה, אלוקים שאני מאמין בו או הרבנים שאני מתייעץ איתם", בודו אומר.
“יש רבי שאני הולך אליו בכל פעם ומבקש שיעזור לי, הרבי משטפנשט, והוא נותן לי הרבה כוח. אז אני לא יודע בדיוק מאיזה כיוון קיבלתי את התפקיד, אבל זו מתנה. וזה מעניין, כי בעונה הראשונה של ‘קופה ראשית’ לא היה לי תפקיד גדול כל כך, אבל החל מהעונה השנייה כבר אין רגע שבו לא עוצרים אותי ברחוב. לעבוד עם יוצרים צעירים, ששומעים אותך, מכירים את הכוח שלך ועוזרים לך, זו זכות. וגם הקאסט יוצא מן הכלל, הפכנו להיות משפחה לכל דבר".
המדינה השתנתה
בודו, יליד רומניה, שרד את מלחמת העולם השנייה ועלה לישראל בשנת 1950. את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד דרום ובהמשך בלהקת פיקוד צפון, שם נעשה כוכב בזכות השתתפותו בתוכנית “גלגוליו של מוישה וינטלטור".
התוכנית התגלגלה בהמשך להצגת תיאטרון ולסרט קולנוע מצליח. לאורך השנים, מלבד עשרות הצגות ותפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, בודו הופיע כקומיקאי וכזמר ואף הקליט תקליטים מתוכניות היחיד הסאטיריות שהעלה.
“הייתי בין הראשונים בארץ שהנחו מופעים וסיפרו בדיחות על הבמה", הוא משחזר. "עכשיו קוראים לזה סטנד־אפ, אבל אז לא היה לזה שם. ההומור שלי, ובכלל, שלנו, כחברה ישראלית, השתנה לאורך השנים. בעבר יכולת לספר בדיחה על עדה מסוימת או להרביץ בדיחה פוליטית, אבל עכשיו אם תנסה לספר בדיחה על פוליטיקאי, זה נושא בעייתי ורגיש. בדיחות של פעם לא היו עובדות היום. המדינה השתנתה, ועימה ההומור השתנה לחלוטין".
בעידן הנוכחי הרבה אמנים מביעים דעות פוליטיות ומשתתפים בהפגנות. איפה אתה בנושא הזה?
“אני לא איש פוליטי. פעם אחת בחיים עשיתי שגיאה, ואז הפסקתי. לפני הרבה שנים, ב־1981, בהופעה בגן האם בחיפה בפני 5,000 איש, התבטאתי על הבמה נגד מנחם בגין, שרק נבחר בשנית לראשות הממשלה, וחטפתי".
"מאז הבנתי שאסור לשחקן להתערב בפוליטיקה. אני אומר לכל החברים שלי במקצוע, שאסור להם להתערב בזה כי לשחקן יש באולם קהל מכל הסוגים, מימין ומשמאל, והוא זקוק לקהל שלו. אז חבל לאבד קהל בגלל פוליטיקה".
בשנת 1975 הקים בודו תיאטרון מסחרי ביידיש שהופיע בארץ ובחו"ל. מאז הוא מזוהה עם התרבות היידית. “בשנים ההן היו לי 30־40 הצגות ביידיש בחודשיים, והקהל גדל איתי", הוא מספר. “עם השנים הקהל הזה התבגר, וחלקו הפסיק ללכת להצגות. אבל עדיין יש ביקוש".
משנת 1992 בודו משחק בקביעות בתיאטרון היידישפיל והוא נחשב לכוכב הוותיק בתחום. השבוע השיק הצגה חדשה מבית היידישפיל, “קברט המגילה". זהו קברט קומי שמבוסס על המחזה המיתולוגי “מגילה לידער" של איציק מאנגער, עם שיריו האהובים של דובי זלצר. “כשההצגה עלתה בתיאטרון החמאם ב־1965, לפני 60 שנה, היא הייתה שוס היסטרי, ומאז הועלתה כמה וכמה פעמים", בודו סוקר את ההיסטוריה. “וגם עכשיו, בגרסה המחודשת שלנו ביידישפיל".
את הגרסה הנוכחית עיבד יונתן רוזן ומביימת שלומית טריגר הגואל. משתתפים בה, לצד בודו, יונתן רוזן, אנדרי קשקר, אופיר וייל, סיון קינר קיסינגר, ליאור בן יהודה ושריאל יוסף.
מה עושה את “המגילה" לקלאסיקה חוצת דורות?
“דבר ראשון, השירים. נכון שיש פה ושם קטעי קישור וטקסטים, אבל השירים הם עיקר ההצגה, וזה מה שעושה אותה לקלאסית. היא גם הסתובבה בהצלחה ברחבי העולם. אני מגלם את המלך אחשוורוש, תפקיד שעשה במקור פסח בורשטיין".
איזה קהל מגיע להצגה הזו?
“קודם כל, קהל מבוגר שמבין יידיש. אבל הסבים והסבתות מביאים את הילדים והנכדים לראות את ההצגה. הילדים מגיעים לראות אותי בזכות ‘קופה ראשית’. יש בהצגה תרגום לעברית, ככה שכולם יכולים להבין ולהתחבר לטקסטים ולשירים".
איך אתה רואה את המעמד של היידיש בישראל כיום?
"כל השנים ניסו להזיז את היידיש מהמרכז. זה היה עוד מימי ראש הממשלה דוד בן־גוריון. אבל היידיש היא שפה נצחית, היא לא מתה. בכל העולם מדברים יידיש, גם באמריקה ובאירופה. זו שפתו של העם היהודי, ואני מדגיש היהודי, כי עברית זו השפה של העם הישראלי".
חדר כושר עד גיל 90
לשאלה עד כמה קשה בגילו להופיע על במה, לקפץ ולשיר, בודו עונה בדרכו הצנועה: "אני משתדל, ברוך השם. אני לא יודע למי להודות, אבל אני מודה על זה שאני עוד בסדר. עומד איתן על הבמה, כמו שעמדתי ב־70 השנים האחרונות".
אתה מרגיש בגילך?
"מנטלית לא, וזה אולי הפלוס הגדול שלי. פיזית אני מרגיש את הגיל: אני כבר לא הולך כמו שהלכתי, לא אוכל כמו שאכלתי, לא ישן כמו שישנתי. הגיל עושה את שלו, אבל אני משתדל לשמור על הבריאות. עד גיל 90 התאמנתי בחדר כושר אבל הפסקתי כי את הכוח שנשאר לי אני שומר לעבודה. כשאני עומד על הבמה, שום דבר לא כואב לי, אני לא מרגיש את הגיל שלי בכלל. הבמה היא תרופת הפלאים שלי".
כשאנחנו מדברים על המלחמה, שבודו מגדיר כקשה ביותר מבין המלחמות שהוא חווה בישראל מאז עלה ארצה, הטון שלו מרצין: "הייתי כאן בכל המלחמות, הופעתי בפני חיילים במאות ימי מילואים, אבל מלחמה כזו קשה ונוראית לא עברנו. זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה יצאתי עם חבריי מ'קופה ראשית' להופיע בפני מפונים בבתי המלון השונים".
"התנדבתי מלא, אבל בשלב מסוים הפסקתי כי נכנסתי לדיכאון מלפגוש את האנשים שעברו את הנורא מכל ולשמוע את הסיפורים. הלב שלי לא אפשר לי. זה קשה מדי. מנטלית, אני לא מסוגל. כל כך כואב, מה שעובר עלינו כעם. אני פריק של חדשות, שומע אקטואליה 24/7, ומעודכן בכל מה שקורה במדינה. והלב שלי כואב".
אתה אופטימי שיהיה פה טוב מתישהו?
"איזו מין שאלה אתה שואל? כרגע אין אופטימיות בארץ".
מה אפשר לאחל למדינה, ולך?
"למדינה אתה יודע כבר מה צריך לאחל, והכי חשוב שכל החטופים יחזרו הביתה. באשר אליי, חוץ מבריאות אני לא צריך שום דבר. אני רוצה שהראש שלי יישאר צלול. זה הדבר היחיד שאני מבקש מאלוקים".
