עיר עזה – לפני אוקטובר 2023, עז א-דין לולו, או סתם "אז", נהנה לשרטט אנשים שראה ברחובות.
עם עיפרון הפחם ופנקס הציור שלו, עז – סטודנט שנה חמישית לרפואה באוניברסיטה האסלאמית בעיר עזה – היה מסתובב ומשרטט דיוקנאות מאולתרים של אנשים שעוברים על ימיהם.
"התמקדתי באלה שהרגשתי שזקוקים לחיוך כדי להקל על הנטל שלהם", שיתף עז, בן 22, באמצעות WhatsApp.
הנושאים שלו החזירו את שמחתו של עז, כפי שהראו סרטוני המדיה החברתית שלו.
באחד, אישה מבוגרת שמוכרת צעצועים ברחוב קראה בחיוך גדול: "אוי, חביבי! שה' ישמור עליך ויתן לך את כל מה שתרצה".
תְזוּזָה
יום אחד לאחר שהחלה מלחמת ישראל בעזה, ב-8 באוקטובר, הופצץ הבניין שבו התגוררו עז ומשפחתו בשכונת טל אל-הווא.
באורח נס, עז, הוריו, אחיו הגדול ומשפחתו הצעירה של אחיו, שרדו את הפיגוע.
"ראשית, מטוסי קרב ישראליים הפציצו את הגג, ויצאנו החוצה", נזכר עז. "כמה שעות לאחר מכן, הם הפציצו שוב, והפחיתו את (הבניין) להריסות.
"המקום בו גרתי 22 שנים… הרגעים המאושרים בחיי, נעלמו כהרף עין," נאנח עז. "לא יכולתי לקחת שום דבר מלבד הטלפון שלי וכמה מסמכים."
המשפחה חיפשה מקלט בבית סבו וסבתו ברמל – שכונה הרוסה כיום שהייתה המרכז התרבותי והכלכלי של עזה, עם רחובות תוססים, שווקים, בתי קפה, מסעדות ותחושת קהילה חזקה.
בתוך האובדן וההרס, עז הרגיש דחוי להתנדב בבית החולים א-שיפא, למרות שידע שפירוש הדבר הוא שהוא עלול להיות "מוקף או ממוקד בכל רגע, במיוחד מאז (ישראל)… אמר שאל-שיפא הוא יעד". משפחתו תמכה למרות חששותיהם.
ב-10 באוקטובר, עז היה רשום בסגל החירום כרופא, מעבר מאתגר בן לילה.
"זה היה כשהאנשים הכי היו צריכים אותי, אבל לא הבנתי כמה קשה זה יהיה", אמר עז. "אבל הגאווה הכריעה אותי, בידיעה שאני יכול לעזור.
"או שלא היה לנו אספקה או שלא היה לנו מספיק. במקרים מסוימים… גם אם היו לנו את היכולות, לא היה טיפול עבור (מישהו) בגלל חוסר התקווה של המקרים שלהם", אמר.
הֶפסֵד
עד נובמבר, טנקים כיתרו את א-שיפא, והורו לכולם לעזוב תחת הפגזות והפצצות שרירותיות.
"כ-7,000 אנשים היו בפנים – חולים, רופאים, אחיות ועקורים. רופאים רבים עזבו.
"חלק מהמטופלים לא הצליחו לצאת, אז כמה רופאים ואני החלטנו להישאר", אמר עז, שעבד מסביב לשעון.
ב-10 בנובמבר, טנקים ישראלים סגרו את בית החולים, הפציצו אותו בעוצמה רבה כל כך שרשתות התקשורת נפלו ועז איבד קשר עם משפחתו.
המצור על א-שיפא נמשך 10 ימים שעז "לעולם לא ישכח". החשמל נותק, אספקת החמצן אזלה והדלק כמעט התרוקן.
"מחלקות, אולמות, מסדרונות… בכל מקום חשכו," אמר.
"צפיתי בשמונה חולים במכשירי חמצן מתים, בלי יכולת לעזור להם", אמר עז בעצב.
"חיינו על תמרים ומים, צמים כל היום ושוברים את הצום עם כוס מים קטנה ותמר. זה לא היה רמדאן, צמנו כדי לבקש מאלוהים להקל על מצוקתנו, ולמתוח את האספקה המוגבלת של מים ותמרים לכמה שיותר זמן", אמר עז.
בתוך הפחד, התשישות והרעב, עז קיבל שיחת טלפון ב-13 בנובמבר בשעה 21:00 מד"ר פאדל נאים, מנהל בית החולים הבפטיסטי אל-אהלי.
"שאלוהים יגמול לך מאוד על אובדנך," אמר נעים. "המשפחה שלך הייתה מטרה… הם מתחת להריסות."
לֹא יְתוּאָר
"אף פעם לא יכולתי לתאר איך הרגשתי," אמר עז.
בתקיפה ישראלית נהרגו סמיר אביו של עז, אחיו חוזיפה בן ה-32 ואשתו רנה בהריונה החודשיים, ובתם רם בת החמש. כמו כן נהרגו שניים מדודיו עם משפחותיהם, וסבתו.
כשנאים אמרה: "אמא שלך עדיין בחיים", עז הרגיש שהחיים חוזרים אליו.
"עזבתי את הטלפון", אמר, "והלכתי לבצע שטיפה והתפללתי לאלוהים, והודיתי לו שלפחות חסך את אמא שלי.
"הצער על כך שלא יכולתי להיפרד ממשפחתי, במיוחד מאבי – החבר הכי טוב שלי והתומך הכי גדול שלי – פצע אותי", אמר עז.
כשהצבא הישראלי אילץ את כולם באל-שיפא לעזוב, עז חיפש נואשות את אמו שלא היה לה טלפון.
"אחרי שיחות מטורפות, מצאתי אותה בבית החולים הבפטיסטים," אמר עז, נזכר בהקלה שראה את אמו.
"בהתחלה לא זיהיתי אותה; היא הייתה לכודה מתחת לפסולת במשך כ-45 דקות. חיבקנו אחד את השני בחוזקה עם דמעות זולגות על פנינו, חיבוק של כאב ונחמה משותפים", אמר.
עז נשאר לצידה של אמו במשך חודשיים, תמך בה והחלים מהטראומה שלו.
בינואר, א-שיפא עדיין לא פעל, אז עז הצטרף לאל-אהלי, סייע בניתוחים ושיתף פעולה עם רופאים.
כּוֹשֵׁר הִתאוֹשְׁשׁוּת
עז רוצה להגשים את חלומו של אביו.
"אבא שלי תמיד חלם שאסיים את לימודי הרפואה, אלבש את החלוק ונשא את השבועה", העלה עז זיכרונות.
לכבוד החלום הזה, ביוני הקים עז את קרן סמיר כדי לספק הכשרות, סדנאות ותמיכה כספית לסטודנטים לרפואה בצפון עזה. תרומות של אנשים וארגונים מעבר לים וכן באמצעות מימון המונים עזרו לו להפוך את זה למציאות.
"בדיוק כפי שאבי רצה לראות אותי בוגר, אני רוצה לעזור לסטודנטים אחרים להגשים את חלומותיהם ולכבד את משפחותיהם", אמר עז.
חלק מהרופאים שהעבירו הכשרה עבור הקרן היו נעים מבית החולים אל-אהלי, וד"ר האני אל-קאדי ואוסאמה חאמד ממשלחת רפואית ירדנית.
"למרות האובדן שעז נאלץ להתמודד איתו, הוא נשאר עמיד", שיתפה תסנים בת ה-21, נהנית מהקרן, באמצעות וואטסאפ.
האוניברסיטה של עז נהרסה מפצצות ישראליות, כלומר הוא לא יוכל לסיים את לימודיו בשנה הבאה אבל הוא כבר התחיל לעבוד וצבר ניסיון רב לגילו.
"בדרך כלל קשה לבוגרים טריים להיות עוזרים ראשונים, אבל קיבלתי את התפקיד הזה", אמר עז, גאה ועצוב.
"הלוואי שאבי היה כאן כדי לראות כמה רחוק הגעתי."
