חלק מהסדרה
מאבק וסולידריות: כתיבה לקראת שחרור פלסטיני
ב-1 ביוני, כ-50 סטודנטים לרפואה מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, אוניברסיטת סנט לואיס ואחרים המתעניינים בנושא התאספו בספרייה ציבורית בסנטרל ווסט אנד של סנט לואיס ליד שני הקמפוסים כדי לשמוע מומחה יילודים יאסר ערין לתאר את האפרטהייד הרפואי שחווה בעת שהתנדב ביחידה לטיפול נמרץ ביילודים בעזה באביב הזה. חלקם בכו בגלוי כשסיפר על טרגדיות שחזה בהן אבל לא היה לו כוח למנוע.
אריין הוא קליפורני ממוצא פקיסטני העוסק כעת ברפואה בפורט וורת', טקסס. הוא גם אבא לילדים קטנים. באמצע אפריל, הוא הצטרף לשליחות רפואית בת שבועיים בחסות ה הגשר הפלסטיני האמריקאי, קבוצת רופאים המארחת מומחים זרים כדי לסייע במתן טיפול בעזה מול מספרם המופחת באופן דרסטי. לפי החודש האחרון של ארגון הבריאות העולמי (WHO). לִסְפּוֹרמאז 7 באוקטובר 2023 תקפה ישראל 464 מתקני בריאות, נהרג 727 עובדי שירותי בריאות, פצעו עוד 933, ופגעו או השמידו 113 אמבולנסים. מבין הרופאים נהרגו 55 מומחים, לפי א רויטרס להגיש תלונה. מאות גופות נמצאו קברי אחים מרובים בשלושה בתי חולים. ביחידה לטיפול נמרץ בילודים (NICU) בעזה, ערין היה הרופא היילוד היחיד.
אחד המטופלים של אריין היה תינוק שנורה בראשו במהלך תקיפה ישראלית מפתיעה, תוך כדי הנקה בזרועות אמו. הכדור נכנס ויצא מהגולגולת שלו, וגרם לשני פצעים שהתינוק מוסטפא שרד איכשהו, אבל עם גורל התפתחותי לא ידוע. מאז הוא סובל מהתקפים וזקוק לטיפול רפואי ארוך טווח – וגם, אמר אריין, צדק. "אחד הדברים הקשים ביותר שקורים לי בפנים, במוחי שלי", אמר אריין במפגש, "הוא איך אנחנו מיישבים את זה עם מה שאנחנו מקדמים כאן באמריקה עם אמהות שזה עתה נולדו, שזה 'קנגורו' מעור לעור. לְטַפֵּל. זה עוזר לטמפרטורה של התינוק להישאר נורמלית, מפתח קשרים, מעביר חיידקים בריאים למעי – כל הדברים המטפחים האלה. אבל (תחשוב על מה) אנחנו מעבירים אמהות ותינוקות פלסטיניים".

תינוקות בעזה מתים ללא צורך בשל מחסור באספקה, תינוקות שלא היו מתים אם לבתי החולים היו אפילו 50 אחוז מהמשאבים שהיו להם לפני אוקטובר, אמר אריין לקהל המוכה. נגמרו להם התרופות הוודאיות כמו חומרי שטח כדי לעזור לתינוקות שנולדו בטרם עת לעבור מחלות בדרכי הנשימה, ואין להם גישה לטכנולוגיות מסוימות כמו חדר קירור הדרוש כדי לקרר את המוח של תינוקות כשהם חווים חוסר חמצן. ישראל השמידה את כולם. ילודה אחת הזקוקה לקירור נמסרה בשבוע 24 ((הריון אופייני הוא 36) לאחר שבית אמה הופצץ, והרגה את משפחת אמה בפיצוץ ושלחה אותה לצירים מוקדמים כתוצאה מההלם. אך ללא מקום לשלוח תינוקות הזקוקים לקירור המוח, הם נידונים לחיים של פגיעה נוירולוגית כינה את זה "פשע נגד האנושות".
בראיון בלעדי זה עבור Trutout שנערך ב-20 ביוני, אריין סיפק עדכונים על תפקוד ה-NICU מאז שישראל סגרה את מעבר רפיח במאי ושרפה אותו ב-17 ביוני, דן בדייקנות הרשומות החיוניות, בהערצתו למארחיו. פרק אוניברסיטת וושינגטון של סטודנטים לרפואה למען צדק בפלסטין (MSJP) והשתיקה המזעזעת של הממסד הרפואי האמריקאי על ההשמדה ההמונית של החיים הפלסטינים.
פרנסס מדסון: כיצד השפיעה סגירת גבול רפיח למצרים על העבודה ביחידה לטיפול נמרץ?
יאסר ארין: כשגבול רפיח היה פתוח, הצליחו לחצות עוד הרבה רופאים וצוותים, והצלחנו להביא איתנו ציוד רפואי. לא רק ציוד רפואי, אלא גם בגדי ילדים ונעלי ילדים. ליותר ממחצית מהילדים שראיתי אפילו לא היו נעליים. אז הצלחנו להביא הרבה מהאספקה הזו.
כעת עליהם לעבור שני גבולות ישראלים, האחד בכרם שלום והשני עם ירדן דרך מעבר גשר אלנבי. מותר לנו להביא רק בנפרד שני תיקים ששוקלים 23 קילו ליחידה, ואף אחד מהם לא יכול לכלול תרופות. כל התרופות צריכות לעבור את המשלוחים של ארגון הבריאות העולמי, ואנחנו יודעים שזה לא כל כך יעיל. ואסור לנו להביא שום דבר מעבר לחפצים אישיים.
זה גם הפריע להוציא ילדים לטיפול רפואי. לא הייתה שום תנועה, למיטב ידיעתי, שום תנועה פעילה של ילדים מחוץ לעזה כרגע.

השינוי הנוסף הוא שהרשויות הישראליות אומרות שאם אתה מגיע כרופא או כעובד הומניטרי, אתה חייב להגיע לארבעה שבועות לפחות. רבים מאיתנו לא יכולים לקחת ארבעה שבועות חופש מהעבודה, וישראל יודעת את זה. הייתי אמור לחזור ב-13 ביולי. הייתי אמור לטוס לירדן, אבל בגלל שסירבו לקצר את משך הזמן מארבעה לשבועיים, אני לא יכול.
אנחנו מרגישים שיש הידוק האחיזה בסיוע הומניטרי, ושכל שבוע המצב מחמיר.
איך הייתה הכניסה המחודשת שלך לחיים בפורט וורת'?
החזרה הייתה קשה להפליא, כי הייתי מוקף בשפע של משאבים, ואני מבין את הערך של המשאבים האלה בעזה. אי אפשר לשים על זה מחיר, על הדברים שאנחנו זורקים בבית החולים.
רק לפני כמה ימים, עשיתי פרוצדורה על תינוק, וכחלק מהאספקה, יש בקבוק לידוקאין שאנחנו בעצם לא משתמשים בו, אבל זה חלק מהערכה הזו אז אנחנו פשוט זורקים אותו. הלידוקאין הזה יכול לעשות הבדל עצום בעזה, כי ראיתי אותנו עושים הליכים ללא לידוקאין. ראיתי אותנו שולפים צינורות חזה מילד בן 10 ושמים בו תפרים, והוא יכול היה להשתמש בלידוקאין הזה במקום שנוציא את הבקבוק וממש נזרוק אותו לפח.
זה נשמע שהחוויה שלך שינתה את החיים.
מאוד, בגלל האנשים. אתה לא שומע אותם באמת מדברים רע על המצב שלהם. הם עשויים להתלונן בהיקף של: למה זה עדיין קורה אבל הם לא עוסקים ברחמים עצמיים עד כדי חוסר תנועה או חוסר יכולת להמשיך. הם ממשיכים לבצע את משימותיהם ואת אחריותם יום אחר יום, למען עצמם, למען משפחותיהם והחברה הגדולה שלהם בכלל. הם נושאים את הכאב בידיעה מנקודת המבט שלהם, הם מאוד בצד הנכון של ההיסטוריה. זה די מדהים לראות.
כשאתה מדבר עם תושבי עזה, הם יודעים שהם נולדו למצב המתוח הזה מאוד מנקודת מבט גיאופוליטית. אבל הם גם מכירים את ההיסטוריה שלהם, בלי קשר לאופן שבו נוסתה מניפולציה על ההיסטוריה של פלסטין. הם לא יומרה שהנכבה לא תתרחש.
הלוואי שכולם כאן בארה"ב היו יכולים לחלוק לפחות כמה דקות ממה שחוויתי שם, ממה שהם בעצם נראים הפלסטינים, במיוחד הפלסטינים של עזה. כי האהבה שלהם לאנושות ואהבתם לשלום ולרדיפה אחר צדק מעוררת השראה, במיוחד כשיש לכם את הסביבה הפיזית הזו שפשוט הרוסה.

מה יקרה כשמטופל שלך ימות? איך דווח על מקרי מוות?
הדבר המרשים ביותר היה שהם עדיין שמרו מסמכי נייר; תיעוד רפואי עדיין קרה וזה קרה בחריצות. אז בתוך בית החולים הדברים אכן מתועדים, והם אכן עולים בשרשרת, כך שמדווחים על מקרי מוות ולידות אם הם קורים במתקן הרפואי.
אבל האתגר הוא שרובם המכריע של המתקנים הרפואיים נהרסו ממש על ידי צה"ל, או שאין מי שיאייש אותם. אם בן משפחה מת, ובן המשפחה הזה נמצא באמצע מחנה פליטים שנמצא במרחק קילומטרים מהמתקן הרפואי הקרוב, הם עלולים פשוט לקבור את האדם שם, וזה לא יתקבל.
בלילה הראשון שהגעתי לעזה, פגשתי את אחד הרופאים, והוא אמר לי שהוא מנתח והוא גר בבית החולים עכשיו כי הבית שלו נהרס. הוא אמר איך כשהבית שלו נהרס, הוריו נספו בבניין, ובשלב מסוים הוא פשוט חזר וחפר בין ההריסות, מצא את גופותיהם, ושם ואז, קבר אותן. דיווחו עליהם? כנראה שלא, וכמה גופות עדיין נמצאות מתחת להריסות? שמעתי 100 עד 200,000. וברגע שאתה רואה את ההרס במו עיניך, זה נעשה ברור מאוד, כן, זה קל להבנה.
הוזמנת לסנט לואיס על ידי מארגני סטודנטים של אוניברסיטת וושינגטון עם MSJP, והתוכנית שלך הייתה האירוע הציבורי הראשון שלהם. למעשה, הם הקליטו אותו והפכו אותו לזמין באינטרנט (חלק ראשון ו חלק שני). למה חשבת שחשוב לבוא? ובהכרת הסכנות, מדוע בהרצאתך עודדת עובדי רפואה וסטודנטים לצאת לעזה?
הם הודו לי, אבל אני זה שמודה להם. זה נותן לי תקווה ומחזיק אותי. במיוחד כסטודנטים בשנה א' לרפואה, רובם, והיכולת שלהם להיות מודעים לעוולות האלה ולהיות אכפת מספיק כדי לעשות משהו. אני חושב שהנוער וההתלהבות הצעירה שלהם כלפי חיפוש צדק לפלסטינים מבחינה לאומית היא מאיר עיניים – זה מרגיש כמו רגע של מלחמת וייטנאם (התנגדות).
יש כל כך הרבה מאיתנו שמתים על הזדמנות לעשות משהו יותר מאשר רק לדבר בארה"ב. אנחנו כואבים ומשתוקקים ליכולת לעשות יותר מסתם שירים במהלך מחאה, לא שזה לא חשוב. אבל בעצם לשים את הידיים והמוח שלנו לעבוד כדי לעזור להם להקל על כאבם.
מתחת ביקורת על הממסד הרפואי האמריקאי על שתיקתו. למה אתה כל כך נחרץ שהם צריכים לדבר בשם החיים הפלסטינים?
עזה חושפת הרבה צביעות שאולי לא נחשפה קודם, או אולי אנשים לא התעמתו בתוכם ובתוך המקצוע שלהם, או החברה בכלל. מנקודת מבט רפואית, כרופא, אני רואה את הצביעות נחשפת בתוך הרופאים כמו גם בפרקטיקה שלנו.
תפקידו הכולל של רופא הוא להציל חיים, והצלת חיים אינה באה עם הגבלות – גיאוגרפית, אתנית, דתית – היא מגיעה ללא הגבלות.
זה שרופאים יראו את הזוועות, ידעו על הזוועות המתרחשות בעזה ולא ירגישו צורך לסנגר על שימור חייהם, זו צביעות שמתבטאת.
כשאתה רואה ילדים מתים, מתים, חסרי גפיים או חסרי יכולת מהמלחמה, האם זה לא פוגע בסטנדרט המוסר של רופא? אם הם עדיין לא מסוגלים לתמוך בהפסקת אש או לשמר את חייהם של ילדים, אז אני באמת מטיל ספק ביכולתם לספק טיפול בארה"ב לכל חולה שנכנס פנימה.
אם ילד פלסטיני בורח איכשהו מעזה ויופיע בארה"ב, עכשיו פתאום, הם יכולים להתייחס לילד הזה ולמשפחתו בצדק. אבל אם מתבקשים לחתום על עצומה או לדבר על כך שהילד הזה לא יהרג בעזה, הם שותקים. איך מיישבים את שני הדברים האלה? איך מיישבים את שתיקת האיגוד הרפואי האמריקאי באי אימוץ החלטת הפסקת אש?
אם נשים בצד כל תחושה של אמפתיה וחמלה, וננקוט בגישה הקרה ביותר כלפי רצח העם בעזה, אז צריך לשאול: איך הגיוני שנמשיך לתמוך בישראל? אילו ערכים משותפים אנו משמרים?
כי מה שקורה הוא באמת רצח עם. זה הרס של עם, לא רק מנקודת מבט של החיים, אלא זה הרס של יכולתו לחנך את עצמו, לגדול ולטפח את הארץ. זה הרס של חוש המוסר האמריקאי. זה הרס עצמי של המוניטין של המדינה שלנו בקנה מידה בינלאומי.
ראיון זה עבר עריכה קלה למען הבהירות.