התחלתי את התואר הראשון שלי בהנדסת אדריכלות באוניברסיטה האסלאמית בעזה (IUG) בשנת 2021. הייתי מאוד גאה בעצמי על שהפכתי את זה לתחום הלימוד שתמיד רציתי לעסוק בו.
החיים שלי נראו מסודרים לחמש השנים הבאות. התכוונתי ללמוד קשה, לנסות לעבור את המבחנים עם ציונים טובים, להתמחות במשרד הנדסה ידוע, ואז להגיש בקשה לתואר שני.
הכל התנהל לפי התוכנית עד ה-7 באוקטובר בשנה שעברה. באותו יום הייתי אמורה להגיש פרויקט באוניברסיטה שאיבדתי ממנו הרבה שעות שינה. ההפצצות התחילו בבוקר אבל לא שמתי לב והמשכתי לעבוד על הפרויקט. הייתי רגיל להתקפות ישראליות על עזה. חייתי חצי תריסר מהם.
ואז קיבלתי חדשות שהלימודים באוניברסיטה הושעו. שוב, חשבתי שהדברים יחזרו לקדמותם בקרוב, אז סיימתי את הפרויקט והגשתי אותו.
למחרת, ב-8 באוקטובר, הייתי אמור לשוחח על משימה קבוצתית עם עוד שלושה חברים לכיתה. זה היה אמור להיות הדיון האחרון שלנו לסיים את הפרויקט לפני הגשתו ב-10 באוקטובר. במקום לדבר עם חברי לכיתה, קיבלתי את הבשורה שאחד מהם, חברי היקר עלאא, נהרג בהתקפה אווירית ישראלית. במקום לסיים את המשימה באוניברסיטה, התאבלתי על חברי.
ב-14 באוקטובר נפרדתי מביתי בעיר עזה כשהורי, אחיי ואני ברחנו לחאן יונס, מתוך מחשבה שנהיה בטוחים שם. השארתי מאחור את המחשב הנייד שלי, פרויקטים, ספרים וכל מה שקשור ללימודים.
בחאן יונס חלמתי לחזור לאוניברסיטה. בסופו של דבר, עשיתי זאת, אבל לא כדי ללמוד. בתחילת דצמבר הופצץ מסגד ממש מול בניין הדירות בו התארחנו על ידי הצבא הישראלי. נבהלנו וחיפשנו מחסה באוניברסיטת אל-אקצא הסמוכה, ולא לקחנו איתנו כמעט כלום. באותו לילה, הבניין בו שהינו הותקף ונהרס. היינו צריכים לחפש בין ההריסות ולחלץ את כל מה שמצאנו מהרכוש שלנו.
נשארנו עוד חודש וחצי בחאן יונס. פחדתי להתחבר לאינטרנט, שלא לדבר על בדיקת חברים לכיתה וחברים. רק לבדוק את הוואטסאפ שלי היה סיוט מפחיד. פחדתי ללמוד על מותם של אנשים שהכרתי. בדצמבר קיבלתי ידיעה שחברה נוספת לכיתה, פאטימה, נהרגה על ידי הצבא הישראלי יחד עם אביה ואחיה.
בינואר הגביר הצבא הישראלי את ההפצצות, טבח במאות בחאן יונס, ולאחר מכן פשט על בית החולים אלח'יר לידנו. ברחנו לרפיח והתמקמנו באוהל קטן שהוקם ברחוב. החיים היו באמת אומללים.
אבל התקווה מגיעה לפעמים כאורח מפתיע, כאשר אתה הכי פחות מצפה לה. במרץ התפשטה השמועה על תוכנית שתאפשר לסטודנטים בעזה להירשם לאוניברסיטאות בגדה המערבית ולהשתתף בשיעורים מרחוק. זו הייתה הקלה כזו. הרגשתי שאני כבר לא מבזבז את חיי. נרשמתי לתכנית וחיכיתי לשמוע מאחת האוניברסיטאות.
כשאוניברסיטת בירצייט (BZU) יצרה איתי קשר, הרגשתי שההון סוף סוף חייך אליי. נרשמתי למספר הקורסים המקסימלי שהותר לי וחיכיתי בשמחה להתחיל ללמוד שוב. אבל השמחה שלי הייתה קצרת מועד. חמישה ימים בלבד לאחר תחילת הסמסטר ב-7 במאי, אני ומשפחתי נאלצנו שוב לברוח מהצבא הישראלי המתקדם. רפיח הייתה מותקפת, אז נאלצנו להתפנות חזרה לחאן יונס.
ההתקפה של הצבא הישראלי על חאן יונס הותירה את זה כמו עיר רפאים. לא נשאר שם כלום. מבנים ותשתיות נהרסו כליל. זה לא התאים לחיים, אבל לא הייתה לנו ברירה. יותר ממיליון אנשים שפונו איתנו מרפיח ומחנות עקירה ומאזורים אחרים כמו דיר אל-בלח היו מלאים עד הסוף.
העקירה הזו גרמה לכך שלא יכולתי להשלים את לימודיי בבצ"ו. בזמן שהחיים באוהל ברחובות רפיח היו קשים, האינטרנט שם עבד ברובו. בחאן יונס לא היה אינטרנט בכלל. הנקודה הקרובה ביותר ממנה יכולתי להתחבר הייתה באל-מוואסי, שבעה קילומטרים (ארבעה מיילים).
נאלצתי ללכת את המרחק הזה בלב כבד כדי לשלוח מייל ל-BZU ולהודיע להם שאני מסיים את ההרשמה שלי.
ביוני קיבלתי חדשות שהאוניברסיטה המקורית שלי, IUG, העלתה תוכנית שתאפשר לסטודנטים להשלים את לימודיהם מרחוק באמצעות שילוב של לימוד עצמי והדרכה.
זה חילק את הסמסטר שהתחלנו באוקטובר האחרון לשניים, ונתן לנו חודש ללמוד חומר שבדרך כלל ייקח חודשים לפני שניגשים לבחינות בחלק הראשון; אז היינו צריכים לעשות את אותו הדבר עבור החלק השני.
למצוא מדריכים לכל קורס היה אתגר. פרופסורים רבים נהרגו ורבים אחרים גם נעקרו מבתיהם ובמצבים קשים, נאבקים לספק מזון ומים למשפחותיהם. כתוצאה מכך, הוקצה לנו מדריך אחד לכל הקורס של כמעט 800 תלמידים.
נרשמתי לשני קורסים, וכל יום התחלתי לצעוד את שבעת הקילומטרים לאל-מוואסי תחת השמש הקופחת, חולף על פני ערמות של הריסות, זבל ושלוליות מי ביוב, להוריד הרצאות ולהישאר בקשר עם האוניברסיטה שלי.
הייתי מרוצה מזה. כל דבר היה טוב יותר מלשבת באוהל חם ולהתבזבז בייאוש.
אבל לשמור על המחקר המרוחק הזה היה קשה ביותר. זמן קצר לאחר שהתחלתי ללמוד, ביצע הצבא הישראלי מתקפה מסיבית על אל-מוואסי, והטיל שמונה פצצות ענק על המחנה, הֶרֶג לפחות 90 אנשים ופציעת 300 אחרים.
היה כאוס ופחד בכל מקום. אני עצמי פחדתי להתקרב למה שהיה אמור להיות "אזור בטוח".
לא חזרתי לאינטרנט במשך שבוע. הצבא הישראלי פגע בתשתית התקשורת. כשהצלחתי סוף סוף להתחבר, האות היה חלש מאוד. לקח לי יומיים להוריד ספר אחד.
הצלחתי לחזור ללמוד רק כדי להפריע לי שוב. צווי פינוי חדשים שהוציא הצבא הישראלי אילצו אלפי אנשים להיכנס לשטח הריק שבו התיישבנו. זה נעשה כל כך צפוף ורועש שהתקשיתי להתרכז במשך שעות.
טעינת הטלפון שלי כדי ללמוד הייתה גם מקור נוסף לסבל. כל יומיים, הייתי צריך לשלוח אותו בבוקר לשירות טעינה ולחכות עד אחר הצהריים כדי להחזיר אותו, בזבוז יום שלם.
שבוע המבחנים הגיע סוף סוף באוגוסט. הייתי צריך לטרוף כדי למצוא חיבור אינטרנט טוב, וכשמצאתי, הייתי צריך לשלם סכום כסף עצום כדי להשתמש בו במשך שעה. עשיתי מה שיכולתי בבחינות.
שלושה שבועות לאחר מכן, קיבלתי את התוצאות: A+ בשתי הבחינות. לא יכולתי להפסיק לחייך באותו יום.
אחר כך התחלתי ללמוד את החלק השני של הסמסטר ואת שלושת הבחינות האחרות, שאותן ניגשתי בספטמבר.
סיימתי את הסמסטר המאולתר הזה כמעט שנה אחרי תחילת המלחמה – שנה של עקירה, אובדן, חיי אוהלים, סיוטים ופיצוצים בלתי פוסקים. בעודי נאבקתי ללמוד, הבנתי עד כמה התגעגעתי ל"מותרות" הקטנות של חיי הקודמים: השולחן שלי, המיטה שלי, החדר שלי, התה והשוקולד שלי.
החודשיים הללו של לימוד למבחנים היו הסחת דעת קטנה מהרגשות העצומים של אובדן וייאוש בתוך רצח העם המתמשך הזה. זה הרגיש כמו זריקת חומר הרדמה כדי לעזור לי לשכוח רק למעט את הכאב של חיי האומללים.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
