השימוש במגן אנושי במלחמה אינו תופעה חדשה. צבאות אילצו אזרחים לשמש כמגן אנושי במשך מאות שנים. עם זאת, למרות ההיסטוריה הארוכה והמפוקפקת הזו, ישראל הצליחה להכניס צורה חדשה של מיגון בעזה, כזו שנראית חסרת תקדים בתולדות הלחימה.
התרגול היה בתחילה נחשף מאת אל-ג'זירה, אך לאחר מכן, "הארץ". פורסם חשיפה שלמה על האופן שבו חיילים ישראלים חטפו אזרחים פלסטינים, הלבישו אותם במדי צבא, הצמידו מצלמות לגופם ושלחו אותם למנהרות תת-קרקעיות וגם למבנים כדי להגן על הכוחות הישראליים.
"(אני) קשה לזהות אותם. בדרך כלל הם לובשים מדי צבא ישראלים, רבים מהם בשנות ה-20 לחייהם, והם תמיד עם חיילים ישראלים בדרגות שונות", מציינים בכתבה ב"הארץ". אבל אם אתה מסתכל יותר מקרוב, "אתה רואה שרובם נועלים נעלי ספורט, לא נעלי צבא. וידיהם אזוקות מאחורי גבם ופניהם מלאי פחד".
בעבר, חיילים ישראלים השתמשו ברובוטים ובכלבים מאומנים עם מצלמות על הצווארון וכן באזרחים פלסטינים כדי לשמש כמגן. עם זאת, פלסטינים ששימשו כמגן לבשו תמיד בגדים אזרחיים וכך ניתן היה לזהותם כאזרחים. על ידי הלבשת אזרחים פלסטינים בלבוש צבאי ושליחתם למנהרות, הצבא הישראלי שינה, למעשה, את עצם ההיגיון של המיגון האנושי.
אכן, מיגון אנושי מבוסס היסטורית על הכרה בכך שהאדם המגן על מטרה צבאית הוא אזרח פגיע (או שבוי מלחמה). הכרה זו נועדה להרתיע את הצד הלוחם היריב מלתקוף את המטרה מכיוון שפגיעותו של המגן האנושי מעוררת לכאורה מעצורים מוסריים על השימוש באלימות קטלנית. דווקא ההכרה בפגיעות היא המפתח ליעילות לכאורה של מיגון אנושי ולכך שההרתעה תהיה בעלת סיכוי לעבוד.
על ידי הלבשת אזרחים פלסטינים במדי צבא ישראלים וגיוסם כלוחמים, הצבא הישראלי מסתיר בכוונה את פגיעתם. היא פורסת אותם כמגנים לא כדי להרתיע לוחמים פלסטינים מלפגוע בחיילים ישראלים, אלא כדי למשוך את האש שלהם ובכך לחשוף את מיקומם, ומאפשרת לכוחות הישראלים לפתוח במתקפת נגד ולהרוג את הלוחמים. ברגע שהמגנים האנושיים האלה, רעולי פנים כחיילים, נשלחים למנהרות, הם הופכים מאזרחים פגיעים למספוא.
ההתייחסות של הצבא הישראלי לאזרחים פלסטינים כאל מתכלים עשויה שלא להפתיע בהתחשב בצורת הממשל הקולוניאלית הגזענית לה הם נתונים במשך עשרות שנים. הגזענות העמוקת מסבירה את הקלות שבה טען נשיא ישראל יצחק הרצוג בפומבי כי "אין אזרחים חפים מפשע" ברצועת עזה וכן את האדישות הרווחת בקרב הציבור היהודי בישראל לעשרות אלפי האזרחים הפלסטינים שנהרגו. .
אכן, הישראלים לא הזדעזעו כאשר מנהיגיהם הפוליטיים קראו שוב ושוב "למחוק" את עזה, "לשטח" אותה ולהפוך אותה "לתוך דרזדן". הם תמכו או היו אדישים כלפי הנזק וההרס של 60% מכל המבנים והאתרים האזרחיים בעזה.
בהקשר זה, הלבשת אזרחים פלסטינים בלבוש צבאי ושליחתם למנהרות צפויה להיתפס בעיני רוב החיילים הישראלים – וחלקים גדולים בציבור הישראלי – כלא יותר מפרט.
אף על פי כן, צורה חדשה זו של מיגון אנושי שופכת אור חשוב על האופן שבו הגזענות מתרחשת בשדה הקרב. הוא חושף כי הצבא לקח ללב והפעיל את ההנחיות הגזעניות של שר הביטחון יואב גלנט, לפיהן "אנחנו נלחמים בחיות אדם", תוך חשיפת כיצד חיילים ישראלים מתייחסים לפלסטינים כפיתיון או טרף. כמו ציידים שמשתמשים בבשר נא כדי לפתות בעלי חיים שהם רוצים ללכוד או להרוג, החיילים הישראלים משתמשים באזרחים פלסטינים כאילו היו בשר חשוף שתפקידם למשוך את טרף הצייד.
גזענות גם מעידה על התעלמותה של ישראל מהחוק הבינלאומי. על ידי מעצר אקראי של אזרחים פלסטינים – כולל צעירים וקשישים – ולאחר מכן הלבשתם בלבוש צבאי לפני שהם מאלצים אותם ללכת מול חיילים, החיילים הישראלים מפרים לא רק את ההוראה החוקית נגד שימוש במגנים אנושיים אלא גם את ההוראה העוסקת בבגידה ואוסר על צדדים לוחמים לעשות שימוש ב"מדים של צדדים שליליים" צבאיים תוך כדי התקפות או על מנת להגן, להעדיף, להגן או לעכב פעולות צבאיות. שני פשעי מלחמה בפעולה אחת.
עם זאת, האמת המחרידה היא שלא משנה כמה עדויות יצוצו סביב השימוש של ישראל בפרקטיקה של מיגון אנושי חדש זה או למעשה כל הפרה אחרת של החוק הבינלאומי, הסבירות שהיא תשנה את הפעולות בשטח היא קטנה.
תקוות שהחוק הבינלאומי יגן על העם הפלסטיני ויביא צדק לעם הפלסטיני נעלמו באופן היסטורי משום שהגזענות הקולוניאלית – כפי שציינו חוקרי משפט ביקורתיים מאנתוני אנג'י ועד נורה עריקאת – מודיע לא רק על מעשיה של ישראל אלא גם על הסדר המשפטי הבינלאומי, כולל הדרך בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) נותן צדק. כדי לקבל הצצה לגזענות הזו, כל מה שצריך לעשות הוא לגלוש באתר האינטרנט של בית הדין הפלילי הבינלאומי כדי לראות את מי הוא היה מוכן להגיש כתב אישום.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
