רוב האנשים כנראה לא יודעים את זה, אבל לוויקיפדיה יש עמוד בשם "רשימת התנקשויות ישראליות". הוא מתחיל ביולי 1956 ומשתרע על פני 68 שנים עד היום. הרוב ברשימה הם פלסטינים; ביניהם מנהיגים פלסטינים מפורסמים ובהם ע'סאן קנפאני מהחזית העממית לשחרור פלסטין; חליל איברהים אל-וזיר של הפתח – הידוע גם בשם אבו ג'יהאד; שייח' אחמד יאסין של חמאס ופתחי שקאקי של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.
כשמסתכלים על הרשימה הארוכה, אי אפשר שלא לשים לב שמספר החיסולים וניסיונות החיסול שביצעה ישראל במהלך השנים גדל באופן אקספוננציאלי: מ-14 בשנות ה-70 להרבה יותר מ-150 בעשור הראשון של המילניום החדש. 24 מאז ינואר 2020.
נזכרתי ברשימה הזו כשראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כינס מסיבת עיתונאים ב-13 ביולי כדי לחגוג את הניסיון של ישראל להרוג את המפקד הצבאי של חמאס מוחמד דף בעזה. מטוסי קרב ומזל"טים ישראלים היו זה עתה מרוקן מחנה אל-מוואסי, המאכלס כיום כ-80,000 עקורים פלסטינים המתגוררים באוהלים מאוכלסים בצפיפות.
תוך דקות ספורות מהפיזור, הטייסים טבחו לפחות 90 פלסטינים, כולל עשרות נשים וילדים, תוך פציעה של 300 בני אדם נוספים. כל זה התרחש באזור שישראל קבעה בעבר "אזור בטוח". כשתמונות מזעזעות של גופות נחרכות ונגרסות לרסיסים מילאו את המדיה החברתית, צצו דיווחים שישראל השתמשה בכמה פצצות מונחות של חצי טון מתוצרת ארצות הברית.
במסיבת העיתונאים שלו במטה משרד הביטחון בתל אביב, שעות ספורות לאחר מרחץ הדמים הזה, הודה נתניהו כי הוא "לא בטוח לחלוטין" שדייף נהרג אבל נשמר כי "רק הניסיון לרצוח את מפקדי חמאס מעביר מסר לעולם, מסר שימיו של חמאס ספורים".
אולם אפילו עיון מהיר ב"רשימת החיסולים של ישראל" מבהיר שנתניהו דיבר בלשון מזלג. הוא יודע היטב שההתנקשות של ישראל במנהיגים הפוליטיים של חמאס, שייח יאסין ועבד אל-עזיז אל-רנטיסי, או המנהיגים הצבאיים יחיא עיאש וסלאח שחאדה עשו מעט מאוד כדי להחליש את התנועה, וייתכן בהחלט שהגדילה את המעקב אחריה.
אם כבר, שנים על גבי שנים של התנקשויות ישראליות מוכיחות שהם משמשים בעיקר את מנהיגי ישראל כדי לפגוש ולגייס את אזורי הבחירה שלהם. מסיבת העיתונאים האחרונה של נתניהו אינה יוצאת דופן.
אבל עד כמה שרשימת ויקיפדיה מקאברית, השמות בה מספרים סיפור חלקי בלבד. הסיבה לכך היא שהיא לא מצליחה לכלול את מספר האזרחים שנהרגו במהלך כל ניסיון התנקשות מוצלח וכושל.
כך למשל, השביתה ב-13 ביולי הייתה הניסיון השמיני המוכר לחייו של דף, וקשה לחשב את המספר הכולל של האזרחים שישראל הרגה במאבקה להתנקש בחייו. רשימת ויקיפדיה לא מצליחה לתפוס כיצד העלייה בהתנקשויות הובילה לעלייה אקספוננציאלית במקרי מוות של אזרחים.
הדבר מתברר כאשר אנו משווים את מדיניות ההתנקשות הנוכחית של ישראל למדיניותה במהלך האינתיפאדה הפלסטינית השנייה. כשישראל התנקשה בראש גדודי הקסאמים של חמאס, סלאח שחאדה, ב-2002, נהרגו 15 בני אדם, בהם שחאדה, אשתו, בתו בת ה-15 ושמונה ילדים נוספים.
לאחר השביתה התעוררה סערה ציבורית בישראל על אובדן חיי אזרחים, כאשר 27 טייסים ישראלים חתמו על מכתב סירוב לטוס בגיחות התנקשות מעל עזה. כמעט עשור לאחר מכן, ועדת חקירה ישראלית מצאה כי בשל "כשל באיסוף מודיעין", המפקדים לא ידעו כי היו אז אזרחים בבניינים הסמוכים, ולו ידעו שהיו מבטלים את הפיגוע.
ממצאי הוועדה עולים בקנה אחד עם חוקי הסכסוך המזוין, המאפשרים, או לפחות סובלים, הרג של אזרחים שאינם משתתפים ישירות בפעולות איבה, כל עוד ההרג הללו אינם "מוגזמים" ביחס לצבא "הקונקרטי והישיר". יתרון שהלוחם מצפה להרוויח מההתקפה.
כלל זה, המכונה עקרון המידתיות, נועד להבטיח שמטרות מבצע צבאי יצדיקו את האמצעים בשקלול היתרון הצבאי הצפוי מול הפגיעה האזרחית הצפויה.
אולם כיום אנו רחוקים שנות אור ממסקנות הוועדה הן ביחס לרפרטואר האלימות שישראל אימצה והן להצדקות המשפטיות שהיא מספקת כעת.
ראשית, צורות הלחימה של ישראל השתנו באופן דרמטי מאז 2002. לפי הארגון הישראלי שוברים שתיקה, המורכב מיוצאי צבא, שתי דוקטרינות הנחו את ההתקפות הישראליות על עזה מאז 2008. הראשונה היא "אין נפגעים דוקטרינה", הקובעת כי למען הגנה על חיילים ישראלים, ניתן להרוג אזרחים פלסטינים ללא עונש; הדוקטרינה השנייה ממליצה לתקוף בכוונה אתרים אזרחיים על מנת להרתיע את חמאס.
דוקטרינות אלו הובילו באופן לא מפתיע להתקפות המוני נפגעים, אשר, על פי חוקי הסכסוך המזוין, מהווים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. כתוצאה מכך, עורכי הדין הצבאיים של ישראל נאלצו לשנות את האופן שבו הם מפרשים את חוקי הסכסוך המזוין כך שיתאימו לאסטרטגיות הלוחמה החדשות.
אם לפני שני עשורים הרג של 14 אזרחים בעת התנקשות במנהיג חמאס נחשב לבלתי מידתי ולפיכך לפשע מלחמה על ידי ועדת החקירה הישראלית, בשבועות הראשונים שלאחר ה-7 באוקטובר החליט הצבא כי על כל פעיל חמאס זוטר, זה היה מוּתָר להרוג עד 15 או 20 אזרחים. אם המטרה הייתה בכיר בחמאס, הצבא "אישר להרוג יותר מ-100 אזרחים בהתנקשות במפקד יחיד".
זה אולי נראה מופרך, אבל קצין במחלקת המשפט הבינלאומי של הצבא הישראלי היה מאוד גלוי לגבי שינויים כאלה בראיון לעיתון "הארץ" ב-2009: "המטרה שלנו בצבא היא לא לכבול את הצבא, אלא לתת לו את הכלים. לנצח בצורה חוקית".
גם ראש המחלקה לשעבר, אלוף-משנה דניאל רייזנר בְּפוּמבֵּי הצהיר שהאסטרטגיה הזו נמשכה באמצעות "שינוי של החוק הבינלאומי".
"אם תעשה משהו מספיק זמן, העולם יקבל את זה", אמר, "כל המשפט הבינלאומי מבוסס כעת על התפיסה שמעשה שאסור היום הופך למותר אם הוא מבוצע על ידי מספיק מדינות".
במילים אחרות, הדרך שבה אנו מחשבים מידתיות אינה נקבעת על ידי צו מוסרי אפריורי כלשהו, אלא הנורמות והמנהגים שנוצרו על ידי צבאות כאשר הם מאמצים צורות חדשות ולרוב קטלניות יותר של מלחמה.
שוב, נתניהו יודע את זה טוב מדי. הוא הצהיר כי הוא אישר באופן אישי את שביתת אל-מאוואסי לאחר שקיבל מידע מספק על "הנזק הנלווה" הפוטנציאלי וסוג התחמושת שיש להשתמש בה.
מה שברור הוא שכאשר ישראל מחסלת את עזה והורגת עשרות אלפי אנשים, היא גם מנסה לשחזר את הנורמות של מלחמה ולשנות משמעותית את הפרשנויות של חוקי הסכסוך המזוין.
אם נתניהו וממשלתו יצליחו להפוך את גרסת המידתיות של ישראל למקובלת על שאר הגורמים הממלכתיים, הרי שדיני הסכסוך המזוין בסופו של דבר יצדיקו ולא ימנעו אלימות של רצח עם. ואכן, עצם הארכיטקטורה של הסדר המשפטי הבינלאומי כולו נמצאת כעת באיזון.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
