ישראל רוצה לסגור את מעגל ההיסטוריה בעזה | סכסוך ישראל-פלסטין

במהלך השנה האחרונה הפכה עזה לשם נרדף לאסון עידן. אבל בימי קדם, זה היה מקום של שגשוג, צומת דרכים אסטרטגית המכונה "דרך הפלשתים", שחיברה בין מצרים העתיקה לארץ כנען.

עזה מוזכרת בכתובות פרעה המצרי תחותמס השלישי (1481–1425 לפנה"ס) ביחס למערכה הצבאית הראשונה שלו באסיה. כ-2,700 שנים מאוחר יותר, נוסע טנג'יר המפורסם אבן בטוטה (1304-1368 לספירה) ביקר בעזה וכתב כי "זה מקום גדול ממדים… אין לו חומה סביבו".

במאה ה-19, עזה – תחת השלטון המצרי והעות'מאני – הייתה לא רק מרכז סחר חשוב, אלא גם מפורסמת בחקלאות שלה. ההיסטוריון נביל בדראן כתב כי בשנות ה-70 של המאה ה-19 היו באזור עזה כ-468 דונם של מטעי הדרים מושקים. בספר זיכרונות משנת 1867, ג'יימס פין, קונסול בריטי לשעבר בירושלים, נזכר: "שעה נוספת הביאה אותנו לאסדוד (אשדוד) של הפלשתים, עם אתנה ובית דראס משמאלנו. אני לא יודע איפה בכל ארץ הקודש ראיתי חקלאות מצוינת של תבואה, עצי זית ומטעי פירות כמו כאן באשדוד".

בתקופת המנדט הבריטי, עזה הייתה אחד מ-16 המחוזות של ארץ ישראל והיא הקיפה גם את איסדוד (אשדוד) – שבה מנתה 4,620 פלסטינים ו-290 יהודים בשנת 1945 אוכלוסייה – אשקלן (אשקלון) וכמה חלקים של הנגב המערבי. (נגב) מדבר.

כאשר עזה הפכה ל'רצועה'

הרעיון של "רצועת עזה" הוא עדכני יותר. היא תוצאה של ההיסטוריה הטראגית של 76 השנים האחרונות, שניתן לסכם במספר אחד: כ-70 אחוז מתושביה מגיעים ממשפחות של פליטים שגורשו על ידי כוחות ציוניים. פיתיון דאראססימסים, נג'ד, מג'דל, חוג', אבו סיטה ועוד עשרות כפרים לפני ובמהלך המלחמה הערבית-פלסטינית-ישראלית ב-1948.

הסכם שביתת הנשק משנת 1949, שסיים רשמית את הסכסוך ההוא, תוחם את "הקו הירוק" בין מדינת ישראל שזה עתה קמה לבין מה שזכה לכינוי "רצועת עזה".

הפלסטינים מכנים את הגירוש וההרס של 418 כפריהם "אל-נכבה", קטסטרופה. יצוין כי הביטוי נכבה לא היה בשימוש תחילה על ידי הפלסטינים. אמנם זו מילה ערבית, אבל היא שימשה לראשונה ביחס לפלסטין בעלונים שהטילו מטוסי הצבא הישראלי על העיירה אט-טירה שליד חיפה ביולי 1948, במטרה לשכנע פלסטינים להיכנע ולעזוב. הבתים והכפרים שלהם.

באותו שלב היסטורי הפכה עזה למוקד העיקרי של הפליטים הפלסטינים.

ב- מילים של הסופר הפלסטיני טופיק חדד, עזה הייתה "אחת הערים הפלסטיניות הבודדות ששרדו את הנכבה של 1948… העיר עזה הפכה לעיר שהייתה שופעת בכל הפליטים הללו שנעקרו מאדמותיהם, ולאחר מכן היא הפכה למושב הניסיון הראשון. לנסות ולהקים ממשלה לאומית כולה פלסטינית אחרי 1948".

(חוסר) האיזון הדמוגרפי של עזה

באמצע אוקטובר 1948 פתח הצבא הישראלי במבצע יואב מתקפת נגד נגד הכוחות המצריים בנגב. כתוצאה מכך זינקה אוכלוסיית הפליטים בעזה מ-100,000 ל-230,000.

במבצע השתתף מיכאל גלנט, אביו של שר הביטחון יואב גלנט. הוא קרא לבנו יואב כדי לחגוג את המערכה הצבאית ששינתה יותר מכל את הדמוגרפיה של עזה.

כיום, יואב גלנט, יחד עם גורמים ישראלים נוספים, מנסה לסגור את מעגל ההיסטוריה, הפעם על ידי "דילול" האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. מסמך שהופק על ידי משרד המודיעין הישראלי שדלף לעיתונות בסוף אוקטובר אשתקד, מתאר את ההעברה הכפויה והקבועה של 2.3 מיליון תושבי עזה הפלסטינים לחצי האי סיני של מצרים.

הרעיון הזה הוא כמעט חסר תקדים.

בשנת 1953, מצרים, יחד עם סוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים (אונר"א) וארצות הברית, הסכימו על יישוב מחדש של 12,000 משפחות פליטים פלסטינים מרצועת עזה לחצי האי סיני.

לאחר מלחמת 1948, עזה נותרה בשליטה מצרית. קהיר חששה שההתנגדות הפלסטינית, שהלכה וגדלה מיום ליום אז, עלולה לגרור אותה לעימות עם ישראל, שממנו היא רצתה להימנע. לכן, היא הייתה מוכנה ללכת עם התוכנית, גם על חשבון זכויות הפלסטינים, בתקווה שהיא תסייע בהפגת הלחץ.

אולם היישוב מחדש מעולם לא התרחש. הפגנות מאסיביות פרצו ברחבי רצועת עזה, כאשר הפלסטינים קראו קריאות, כגון: "אין התנחלות. אין רילוקיישן. הו, סוכנים אמריקאים". ההפגנות אילצו בסופו של דבר את ממשלת מצרים לנטוש את התוכנית.

עם זאת, הרעיון ליישוב מחדש של פלסטינים מחוץ לעזה נמשך. ב-1956 הכריזה שרת החוץ הישראלית החדשה, גולדה מאיר, כי "רצועת עזה היא חלק אינטגרלי מארץ ישראל", בעוד מנחם בגין, מנהיג מפלגת חרות דאז, טען כי עזה "שייכת לישראל בימין". ".

שר האוצר של ישראל דאז, לוי אשכול, הקצה 500,000 דולר לגירוש אלפי פלסטינים לסיני. תוכנית זו הוטלה על עזרא דנין, אותו פעיל מודיעין שתמך ב-1962 במבצע שמטרתו העברת פלסטינים למערב גרמניה, שם היה מחסור בכוח אדם.

לאחר מלחמת 1967, שבה ישראל כבשה את עזה, מזרח ירושלים והגדה המערבית, הגבירו הכוחות הישראליים את המאמצים ליישב מחדש בכוח את אוכלוסיית הפליטים בעזה. הם הקימו "משרדי הגירה" בעזה, והציעו כסף למי שהסכימו לעבור דירה לצמיתות. מדיניות ההעברה של ישראל התחזקה עוד יותר בשנות ה-70: 38,000 פליטים גורשו ממחנות בעזה ב-1971 בלבד, הן לסיני והן לגדה המערבית.

במקביל, ישראל הקימה התנחלויות יהודיות בלתי חוקיות ברצועה. בין 1967 ל-2005 שרר מצב "פרוטו-קולוניאלי" ברצועת עזה. כמה אלפי מתנחלים ישראלים שלטו בכ-40 אחוז מהאדמה הניתנת לעיבוד וחלק גדול ממשאבי המים.

בשנת 2004 הציע גיורא איילנד, שכיהן כראש המועצה הישראלית לביטחון לאומי בין 2004 ל-2006, כי מצרים לאכלס את האוכלוסייה הפלסטינית של רצועת עזה בצפון סיני בתמורה לשטח ישראלי כלשהו שיאפשר קישור יבשתי. נבנה לירדן.

הצעתו של איילנד לא יושמה, ובשנת 2005, חודשים ספורים לפני שבץ מוחי הכניס אותו לתרדמת קבועה, סילק ראש ממשלת ישראל אריאל שרון 7,000 מתנחלים יהודים מעזה הכבושה, ובמקביל יישב עשרות אלפי אחרים ברחבי הגדה המערבית הכבושה.

בתור אייל ויצמן, מנהל אדריכלות משפטית, הוסבר במאמר משנת 2014ההתנתקות החד-צדדית של ישראל מעזה הייתה "חלק מאותו היגיון ביטחוני לאומי של פתרונות חד-צדדיים שההתנחלויות (הן) חלק מהם – הנצחה והעצמת האיבה והאלימות, במקום ביטולן".

היסטוריה קדימה

למרות האסון העידן המתרחש כעת בעזה (ובשינויים המחויבים, בגדה המערבית) והניסיונות של הרשויות הישראליות לסגור את מעגל ההיסטוריה, ההתנגדות לגירושים והעתקות של פלסטינים ממוצעים חריפה מאי פעם. הם יודעים מה המשמעות של "זמני" ומודעים לכך שאין "זכות שיבה" עבורם.

באותה מידה להוטים להישאר גם הישראלים, וזו סיבה נוספת לכך שכל מי שאכפת לו מהארץ הזו ותושביה חייב לנסות למצוא דרך לעזור לשני האנשים האלה לחיות זה לצד זה.

איך לעשות זאת? ההכרה במחיר העצום ששילמו הפלסטינים כדי להגשים את מטרותיו של מקבילם אינה שוללת את זכויותיו של איש והיא צעד בכיוון הנכון: כיוון השואף לכופף את קשת ההיסטוריה הרחק מדיכוי מבני, ולוקח להתחשב בצלקות ובזכויות של פלסטינים וישראלים כאחד.

הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.