ג'ימי קרטר, הנשיא ה-39 של ארצות הברית אשר מלאו 100 החודשבנה א מורשת של אומץ ובהירות מוסרית במשך עשרות שנים רבות בשירות הציבורי, נלחם ללא לאות למען שלום וכבוד האדם בבית ובעולם.
כעת, כשהוא מתקרב לדמדומי חייו, עלינו להקדיש זמן להרהר באחת העמדות האמיצות ביותר שלו: המחויבות הבלתי מעורערת שלו לכבוד הפלסטיני ולהגדרה עצמית.
בשנת 1996, הנשיא קרטר עמד איתנו, העם הפלסטיני, כשהצבענו למנהיגינו בפעם הראשונה. למרות שתהליך השלום של אוסלו לא הצליח לספק את המדינה הפלסטינית העצמאית לה קיווינו, קרטר האמין שפעולת הצבעה שלנו עדיין חיונית – שזו הזדמנות לבנות עתיד נטוע בשלום ובצדק.
נוכחותו בפלסטין במהלך הבחירות הראשונות ההן הדגישה את תקוותינו למחר בהיר יותר, למרות הצללים הכבדים של הכיבוש והעקירה.
בשנת 2003, כאשר חומת ההפרדה החלה להתפתל על פני הגדה המערבית, פגשתי את הנשיא קרטר פעם נוספת בפורום מגיני זכויות האדם הראשון אי פעם של מרכז קרטר באטלנטה, ג'ורג'יה.
שם סיפרתי לו על המציאות הקשה איתה מתמודדים הפלסטינים בעיר קלקיליה בגדה המערבית – 40,000 אנשים מוקפים בבטון, כששער אחד בלבד מאפשר להם גישה לחוות, לטיפול רפואי ולעולם החיצון. שער בודד שנפתח ונסגר בגחמתם של חיילים ישראלים, ולפעמים נשאר סגור במשך ימים בכל פעם. כשעדכנתי אותו על המצב בפלסטין, קראתי לזה מה שהוא: אפרטהייד, הפרדה של שני עמים על בסיס אתני, כאשר האחד שולט בשני באמצעות אי צדק מערכתי. קרטר הקשיב, בריכוז וללא שיפוט.
רק שנתיים לאחר מכן, ב-2005, הייתה לו הזדמנות לראות את המציאות בעצמו כשחזר לפלסטין כדי לצפות בבחירות לנשיאות, בהן הייתי המועמד העצמאי המוביל נגד אבו מאזן הפתח.
במהלך תקופה זו, הנשיא קרטר היה עד ממקור ראשון כיצד ישראל, במקום לבנות גשרים להבטחת השלום, בונה חומות – חומות החותכות עמוק לתוך אדמה פלסטינית, חומות שמספחות התנחלויות ומשאבי מים, חומות המבודדות את הפלסטינים למובלעות. הוא גם היה עד איך, לאחר פגישה שקיימנו בירושלים, שירות הביטחון הישראלי עצר אותי ללא סיבה מלבד מניעת לדבר עם מצביעים פלסטינים שם. במהלך הביקור הזה, אני מאמין, התברר לו שישראל לא נערכת לשלום, אלא מגבשת את השליטה בדרכים שיהפכו את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי.
בשנת 2006 פרסם קרטר את פלסטין: שלום לא אפרטהייד, ספר שזעזע את הנוף הפוליטי האמריקאי. בו הוא פרש אמת פשוטה: ללא חירות וכבוד פלסטינים, לא יכול להיות שלום. הוא טען את המקרה לא כאויב ישראל, אלא כמי שהשקיע עמוקות בהישרדותה. עם זאת, על שהעז לומר את האמת הזו, קרטר הושמץ. הוא הואשם בהיותו אנטישמי ומנודה על ידי רבים בארה"ב ואפילו במפלגה הדמוקרטית שלו. אבל קרטר מעולם לא התלבט. הוא המשיך לדבר את האמת על המציאות בפלסטין – לא מתוך רוע כלפי ישראל, אלא מתוך אמונה עמוקה בצדק.
הוא הבין שהדרך היחידה שבה ישראל יכולה לשגשג באמת היא דרך שלום צודק עם הפלסטינים. הוא הכיר בכך שהעם הפלסטיני, שחי תחת כיבוש אכזרי מאז 1967 וחווה עקירה חוזרת מאז 1948, זכאי לאותן זכויות וכבוד כמו כל אחד אחר. הוא זיהה בכתבים מאוחרים יותר שהתיאור שלי מ-2003 על המצב בקלקיליה הוא שגרם לו להבין את מציאות האפרטהייד בפלסטין.
מה שמייחד את עמדתו של ג'ימי קרטר כלפי פלסטין הוא לא רק האומץ המוסרי שלו, אלא העובדה שהוא היה פעם האיש החזק ביותר בעולם. כנשיא ארה"ב, הוא ניסה לפתוח את הדרך לשלום בר קיימא. הוא לא יכול היה להבטיח את ההגדרה העצמית הפלסטינית במהלך כהונתו האחת כנשיא בין 1977 ל-1981, ובכל זאת סירב להפסיק לנסות. בעשרות השנים שחלפו מאז שעזב את תפקידו, הוא הפך כל אבן, חיפש כל אפשרות להביא לשלום צודק לפלסטינים ולכל תושבי המזרח התיכון.
כעת, כשהוא נכנס לשנתו ה-100 ומחווה זולגת לכבוד הישגיו ההומניטריים הרבים, אסור לנו לשכוח שהוא היה אחד ממספרי האמת החשובים של זמננו. קרטר היה מוכן לראות את האכזריות שנגרמה לעם הפלסטיני וסירב לשתוק על כך. זהו סוג נדיר של אומץ, במיוחד עבור נשיא ארה"ב לשעבר, שצריך להכיר ולזכור.
הדרך הטובה ביותר שבה נוכל לכבד את ג'ימי קרטר, גבורתו והבהירות המוסרית הבלתי מעורערת שלו היא להמשיך את מחויבותו לשוויון זכויות אדם לכל האנשים.
המאבק הפלסטיני להגדרה עצמית אינו רק נושא פוליטי – הוא נושא מוסרי. כפי שקרטר תמיד הדגיש, לארה"ב יש אחריות מיוחדת. ללא תמיכה מדינית וצבאית אמריקאית, ישראל לא הייתה יכולה להמשיך בכיבוש האכזרי ובאפרטהייד שלה נגד פלסטינים או לבצע את רצח העם בעזה.
בעודנו חוגגים ומהרהרים על חייו ומורשתו של קרטר, הבה נגביר את קריאתו לארה"ב להיות כוח אמיתי לשלום וצדק ברחבי העולם. הבה נכיר, כפי שרצה קרטר, ששלום בארצנו הקדושה יבוא רק כאשר יכירו ויכבדו את זכויותיהם וכבודם של הפלסטינים. רק כך נוכל באמת לכבד את מורשתו ואת הערכים שהוא עמד עליהם באומץ רב כל כך.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
