"נחתנו באתונה. הדיילים אמרו בלחץ: 'יש מלחמה, סגרו את השמיים'. לא ידענו מה עושים. רק הבנו דבר אחד – אנחנו תקועים". כך מתחיל מסע החילוץ הימי של חגי בראל (54), יזם הייטק מהרצליה, שהסתיים אתמול לפנות בוקר במרינה בהרצליה. כמו ישראלים רבים שנתקעו באירופה אחרי סגירת המרחב האווירי בעקבות מתקפת הטילים מאיראן – גם הוא החליט לשוב דרך הים.
ישראלים חוזרים ביאכטה לישראל – אסף קמר
"הכול עוד היה מושלם", הוא משחזר. "היינו בפריז, בתערוכה של NVIDIA, על הבמה עם חולצות ממותגות, עשינו סלפי עם המנכ"ל האגדי ג'נסן הואנג. השיא המקצועי שלי. ואז – כאוס. מטוס. שינוי כיוון. נחיתה חפוזה. בגדים קנינו בחנות ילדים, כי המזוודות לא הגיעו". תוך כמה שעות חגי וחבריו כבר חיפשו מוצא. לא דרך האוויר – אלא דרך הים.
"רציתי לחזור הביתה למשפחה כמה שיותר מהר", מספר בראל ."ואז, דרך חבר ותיק מחיל הים, נוצר קשר עם אנשי 'דרך הים' – מועדון שיט ישראלי שמחזיק יאכטות באגן המזרחי של הים התיכון. אמרתי להם: 'לא משנה מה – אני רוצה להיות על היאכטה הראשונה שחוזרת'".
לאחר טיסה בהולה מאתונה לקפריסין, חגי וחבריו לסטארט-אפ הגיעו לנמל לימסול, שהתמלא במהירות במאות ישראלים נואשים, שחיפשו כל דרך אפשרית לחזור הביתה. אחרי תיאום מראש ותשלום של 1,500 דולר לאדם, הם המתינו לאחת היאכטות הראשונות שיצאו מישראל לכיוון קפריסין, כדי שתיקח אותם חזרה. כשסירת ההצלה עגנה ברציף, יצאה ממנה משפחה צרפתית עם ילדים קטנים שברחו מהמלחמה בישראל. התברר שהייתה להם הפלגה קשה במיוחד, והם הקיאו כל הדרך.
כאן נכנס לפעולה המחלץ הססגוני של חגי וחבורתו – יוסי סוקולוב (54), "שועל ים", מדריך השייט הוותיק ובעלים-שותף של "דרך הים". "עברתי עשרות הפלגות בכל העולם, אבל הפעם זה היה שונה", משתף בגאווה יוסי הקברניט. "זו לא הייתה הפלגת נופש, זו הייתה שליחות ציונית".
יוסי מתאר: "קיבלנו פניות דחופות מישראלים שתקועים בקפריסין – אנשי הייטק, מדריכי שייט ומשפחות עם ילדים. כולם רצו לחזור הביתה, כולם היו לחוצים, אבל לא הייתה דרך אווירית. ברגע שהשמיים נסגרו, הם נשארו בלי פתרון. הבנו: צריך להרים מבצע ימי, מהר".
יאכטת קטמרן Lagoon 450, באורך 45 רגל, עם ארבעה תאים מרווחים, מיכל דלק מלא ומלאי מזון בסיסי ומים ל-30 שעות בים, גויסה למשימה.
יוסי "שועל הים" מתאר: "הישראלים התקועים הגיעו לרציף במצב של חרדה, אי-ודאות, געגועים. זו לא הייתה חופשה, לא חוויה, אלה היו אנשים שרצו לחזור לארץ בכל מחיר, וזה ניכר בכל תנועה שלהם. הצרפתים שברחו מהארץ בפאניקה, והישראלים בהיסטריה", הוא משחזר. "עשינו תדריך בטיחות יסודי, חילקנו משמרות, נתנו תפקידים. הבהרנו לנוסעים, זו לא הפלגה נינוחה. זו משימה. כולם נרתמו".
זה הזמן להדגיש: הפלגה ביאכטה בים הפתוח אינה מתאימה לכל אחד. סכנת מחלת ים, הכוללת בחילות והקאות בלתי פוסקות, מוחשית מאוד. ואם אתם בכל זאת מחליטים לחזור הביתה בדרך הזו, כדאי להצטייד בכדורים חזקים נגד מחלת ים.
יום שני בבוקר – סוף סוף הפלגת החילוץ יוצאת לדרך. הים חלק, הרוח מדויקת, מזג האוויר נדיר. "הפלגנו חלק עם מפרשים, חלק עם מנועים. האווירה הייתה כמעט שלווה", מתאר יוסי. "הם בישלו יחד, שיחקו קלפים, חלק ישבו שעות בסיפון העליון עם מוזיקה שקטה. אין קליטה בטלפון, יש ניתוק מוחלט מהמציאות. זו הייתה בועה כחולה של רוגע – באמצע כאוס עולמי".
עבור חבורת ההייטקיסטים חסרת השינה, שרק לפני שעות ספורות עוד הצטלמה בתערוכה עם מיליארדר הון הסיכון הידוע ג'ן-הסון הואנג, ההפלגה עצמה הפכה לחוויה של פעם בחיים. חגי: "ביאכטה היו סקיפרים שחולצו לישראל וגם אנשי הייטק כמוני. שלושים שעות של הפלגה, עם צחוקים, בישולים, שחייה במים, משמרות לילה. כולנו השתתפנו, גם מי שלא מנוסה – עשינו משמרות. זו הייתה סוג של בועה באמצע מלחמה. ואני מזכיר, לא הייתה לנו קליטה לאורך כל ההפלגה".
חגי ממשיך: "מבחינת מזג אוויר לנו היה מזל. היה ים חלק, אוויר טוב, הפלגה מהנה, פשוט דיסנילנד בלב הכאוס. אבל ידענו שאנחנו מתקדמים ישר לתוך אזור מלחמה. בתחילת ההפלגה איבדנו קליטה. ברגע שעלינו על הסירה – אין טלפונים, אין עדכונים. רק אחרי 20 שעות חזרו ההודעות. לפי העדכונים, אני מבין שהמלחמה בעיצומה, ואנחנו מתקרבים אליה".
אחת החוויות הדרמטיות ביותר שחגי חווה במהלך ההפלגה יוצאת הדופן התרחשה באמצע הלילה. "אני במשמרת, שתיים בלילה – ופתאום רואים את כל היירוטים. מדרום ועד צפון – עזה, חיפה, אשקלון – הבזקים של טילים, פיצוצים. ההבזקים מאירים את כל הסירה כאילו מישהו מצלם בפלאש. זה מטורף. זאת לא תצפית שאתה רואה מהיבשה – כל האזור פשוט התפוצץ באור".
"פתאום זה התחיל. ראינו בזווית העין הבזקים. בהתחלה חשבנו, 'אולי ברקים'. אבל אז הבנו – 'אלה יירוטים!' אורות בשמיים, פיצוצים, הבזקי אור ענקיים. כל קו החוף מאיר ומתכהה. מישהו לחש לי – 'זה טילים?'. עניתי – 'כן. זו ישראל – ויש מלחמה'"
יוסי הקברניט הקשוח מתאר בענווה חוויה שנשמעת כאילו נלקחה מסרט אקשן הוליוודי: "התחלנו להתקרב לחופי ישראל, ואז… פתאום זה התחיל. ראינו בזווית העין הבזקים. בהתחלה חשבנו, 'אולי ברקים'. אבל אז הבנו – 'אלה יירוטים!' אורות בשמיים, פיצוצים, הבזקי אור ענקיים. כל קו החוף מאיר ומתכהה. מישהו לחש לי – 'זה טילים?'. עניתי – 'כן. זו ישראל – ויש מלחמה'".
הקטמרן הלבנה נכנסה באור ראשון למרינה בהרצליה. "החבר'ה שלנו צעקו מהחוף: 'ברוכים הבאים, ספינת המעפילים אקסודוס!'" משתף הקברניט בהומור סרקסטי. "זה תפס את הרגע בצורה מושלמת. זו באמת הייתה יציאת מצרים קטנה, סירה אזרחית, דרך ים פתוח, תחת איום, שמביאה ישראלים הביתה".
"זה היה רגע ישראלי טהור. כולנו באותה סירה – פשוטו כמשמעו"
חגי: "ירדתי מהרציף עם הטרולי, אחרי כל המסע הארוך הזה, וחבר מהעבודה מחכה לי במרינה. זה היה רגע מרגש מאוד".
אבל אז הגיע הדיסוננס, כמו בוקס בבטן. חגי: "אנחנו חייכנו, צחקנו, מחוברים לשמחת ההגעה. אבל אלה שפגשו אותנו בארץ נראו שפופים, עייפים, מרוסקים. והם שואלים – 'מה אתם מחייכים?' ואתה רק אומר להם: 'חזרנו הביתה'. יכולתי להישאר בקפריסין, לשלוח להביא את אשתי והילדים, אבל משהו בי אמר, לא. אני חוזר הביתה. גם אם יש מלחמה, זאת המדינה שלי, זאת המשפחה שלי. אני לא נשאר מאחור".
עבור יוסי סוקולוב, הקברניט הנחוש, זה לא היה סוף המשימה. הצוות מתדלק, ממלא מצרכים, ומוכן להפלגת החילוץ הבאה. יוסי: "אם יהיה צורך, אצא שוב. לא בשביל התהילה. לא בשביל התקשורת. פשוט כי זה מה שצריך לעשות. הים הוא הבית שלי. אני רגיל לשמש ולמלח. אבל הפעם זה היה משהו אחר. זה היה רגע ישראלי טהור. כולנו באותה סירה – פשוטו כמשמעו. ואיפה שיש ישראלים שצריכים עזרה, אני אגיע לשם".
