בשנים האחרונות נחשפות יותר ויותר פרשיות מזעזעות במעונות יום, גני ילדים ובתי ספר, שבהן תועדו ילדים מוכים, מושפלים ולעיתים אף חבולים קשות. ההתעללות עלולה להתרחש על ידי גורמים חיצוניים אך גם, למרבה הצער, על ידי בני משפחה. מדובר בטראומות שילדים נושאים עימם שנים קדימה, לעיתים לכל החיים. יום הילד הבינלאומי שיצויין מחר, נועד להזכיר לכולנו את המחויבות להקשיב, לשים לב לסימני אזהרה, ולא להסס לפעול כשעולה חשש.
תינוקות עד גיל שנתיים
בשלב זה התינוקות עדיין אינם מדברים, והוריהם נדרשים לגלות ערנות גבוהה במיוחד. אחד הסימנים הראשונים שעלולים להצביע על מצוקה הוא שינוי פתאומי בהרגלי השינה או הערות, למשל תינוק שהיה רגוע והפך לבכיין בלתי פוסק, או תינוק שבעבר חייך ופתאום מסרב ליצור קשר עין. נסיגה בהתפתחות מוטורית כמו חוסר רצון לזחול או להתהפך עשויה גם היא להצביע על בעיה. תינוק שפוחד מצליל חזק, ממצמץ בבהלה או קופא למשמע צעקה, יש לבדוק לעומק את סיבת התגובה.
גם ההתנהגות סביב המטפלים עשויה להדליק נורה אדומה, תינוק שמסרב לעבור לידיים של מטפל שבעבר אהב, או שמתחיל לבכות רק לנוכחות אדם מסוים, מאותת על מצוקה. סימנים פיזיים בגוף כוללים כתמים כחולים דמויי טביעות אצבעות על הזרועות, עדות לאחיזה חזקה בזמן טלטול. במקרים קשים יותר עלולים להיווצר דימומים ברשתית העין, או דימומים תוך גולגולתיים הנראים בבדיקות דימות. כל אלה הם סימנים מובהקים להתעללות פיזית חמורה.
שברים חוזרים בידיים, ברגליים או בצלעות, במיוחד אם הם נמצאים בשלבים שונים של ריפוי, מצביעים על כך שהילד חווה מספר אירועים של חבלה. תינוק שסובל מכאב בגפה מסוימת, בוכה בעת שמזיזים אותה או מסרב להזיז אותה כלל, יש להביאו לבדיקה מיידית.
פעוטות בגילאי שנתיים עד חמש
בשלב זה הילדים מתחילים לתקשר עם הסביבה, גם אם אינם מדברים באופן שוטף. חשוב מאוד להקשיב למה שהם אומרים, גם אם הדברים נשמעים מוזרים או לא תואמים את המציאות כפי שההורה תופס אותה. משפטים כמו "הגננת עשתה לי פצע" או "אימא אמרה לי שאני ילד רע ומגיע לי מכות", הם קריאה לעזרה. ילדים בגיל הזה מספרים דברים בצורה ישירה, ולעיתים לא מודעים לכך שהם חושפים חוויה טראומטית.
שינויים בהתנהגות הם סימן נוסף. ילד שהיה חברותי והפך למופנם, או ילד רגוע שהופך לפתע לאלים כלפי אחרים, מעיד על שינוי עמוק. גם משחקים עם דמויות שמפגינות אלימות, או ציורים שבהם הילד מופיע קטן, מבודד ומפוחד, צריכים לעורר חשד. ילדים שמתארים דמויות עם איברים מוגזמים, כמו ידיים גדולות במיוחד או איברי מין בולטים, עשויים להעביר מסרים על מה שעבר עליהם.
סימנים פיזיים כוללים שטפי דם לא מוסברים, סימני נשיכה בגודל של מבוגר, כוויות ממקור לא ברור, שריטות, או סימני חפצים כמו חגורה. לעיתים, עקב חשש של הילד מתגובה של המבוגר הפוגע, הוא יכחיש או יפחד לשתף, מה שהופך את הערנות ההורית לחשובה במיוחד.
ילדים בגילאי בית ספר (6 עד 12)
בגיל זה הילדים לרוב מסוגלים לתאר בצורה מילולית את מה שעבר עליהם, אך עדיין עלולים לחשוש לשתף. ישנם מקרים שבהם הילד יחשוף רק רמזים חלקיים, כמו תלונה על כאבים חוזרים, פחד להגיע לבית ספר או לגן, ירידה פתאומית בהישגים, או הימנעות ממגע גופני עם מבוגרים.
ילדים אלו עלולים גם להתחיל להרטיב בלילה אחרי שהפסיקו, להתקשות להירדם, לסבול מסיוטים או לאבד עניין בתחביבים. אחד הכלים היעילים להבחין במצוקתם הוא דרך ציור. ציורים עם צבעים כהים, דמויות מאיימות, או סצנות של אלימות, משקפים פעמים רבות את עולמו הפנימי של הילד.
סימנים פיזיים בהתעללות בגיל זה יכולים לכלול גם פגיעות באיברים מוצנעים, הליכה לא תקינה, סימני חגורות, סימני כוויות, ולעיתים גם חשד לפגיעה מינית. חשוב להקשיב לילד גם אם הדברים נאמרים כבדרך אגב, כמו "הוא נגע בי" או "הוא ביקש ממני להוריד בגדים", גם אם זה נשמע לא ברור.
בני נוער
בגיל ההתבגרות ילדים כבר מודעים יותר לעצמם ולעולם, אך גם מפתחים לעיתים מנגנוני הגנה והסתרה. מתבגר שעבר פגיעה מינית או פיזית עלול להסתיר את מה שקרה, להימנע משיח על רגשות, או להגיב בכעס ובאגרסיביות לסביבה. סימני מצוקה בגיל זה כוללים הסתגרות, שימוש בסמים או אלכוהול, פגיעה עצמית, חיתוכים בעור, ירידה בלימודים או בהופעה החיצונית, ובריחה מהבית.
לעיתים, הפגיעה ממשיכה גם במישור הווירטואלי, כמו הטרדות מיניות ברשת, שיימינג או בריונות ברשתות החברתיות. גם אם אין סימנים פיזיים ברורים, שינוי התנהגותי דרמטי מצריך בירור.
התעללות בילדים אינה מסתיימת ברגע שבו פוסק האירוע. ההשלכות עלולות להימשך שנים רבות ולהשפיע על כלל תחומי החיים. ילדים שעברו התעללות עלולים לפתח הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים ביצירת קשרים בין אישיים, התנהגויות אובדניות או תוקפניות, פגיעות בגוף, ולעיתים אף התמכרויות בגיל בוגר.
בתוך כך פגיעה קוגניטיבית כתוצאה מהתעללות בגיל צעיר עלולה לפגוע בהתפתחות השכלית והחברתית שלהם. אך לא רק הילדים נפגעים – גם ההורים, שמגלים שילדם עבר התעללות, חווים תחושות קשות של אשם, כישלון, עצב עמוק ואף פוסט טראומה. לא פעם ההורה מתמודד בעצמו עם תחושת חוסר אונים ואובדן אמון במערכת. זו פגיעה שמטלטלת את המשפחה כולה.
אם יש לכם אפילו ספק קל ביותר שמישהו פוגע בילד, אל תשתקו. ניתן לפנות למוקד 100 של המשטרה, או להגיע לחדר מיון ילדים בבית החולים הקרוב. בכל בית חולים יש אנשי מקצוע המיומנים בזיהוי מצבי התעללות, והם ידעו כיצד לבדוק את הילד בזהירות ובאמפתיה.
חשוב לדעת שגם אם מדובר בספק בלבד, החוק מאפשר לדווח. אנשי מקצוע, מורים, רופאים ואחיות מחויבים לדווח על כל חשד להתעללות. לעיתים, הדיווח שלכם הוא מה שמציל את הילד.
