מאז ניצחונו של נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ בבחירות, משקיפים רבים חזו שהממשל שלו יהיה הרבה יותר גרוע עבור פלסטין והמזרח התיכון. הרטוריקה הפרו-ישראלית שלו והאיומים להפציץ את איראן, הם אומרים, מצביעים על כוונותיו במדיניות החוץ.
אולם מבט מקרוב על מדיניות החוץ של ארה"ב בשמונה השנים האחרונות מגלה ששום דבר מהותי לא ישתנה עבור העם הפלסטיני והאזור כולו. הסיבה לכך היא שהממשל של הנשיא ג'ו ביידן המשיך למעשה את מדיניות הנשיאות הראשונה של טראמפ ללא שינויים גדולים. למרות שעשויות להיות הפתעות והתפתחויות בלתי צפויות, ממשל טראמפ השני ימשיך באותו כיוון שהוא קבע ב-2017, וביידן החליט לקיים ב-2021.
ישנם שלושה מרכיבים עיקריים של מדיניות חוץ זו. ראשית היא ההחלטה לנטוש כל יומרה שנותרה על תמיכת ארה"ב ב"פתרון שתי מדינות", שבו פלסטין תהנה מהגדרה עצמית וריבונות מלאה בגבולות 1967 ועם מזרח ירושלים כבירתה.
ממשל טראמפ הראשון הבהיר זאת על ידי העברת שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים, קבלת סיפוח ישראלי של שטחים פלסטיניים, עידוד הרחבת התנחלויות בלתי חוקית וגיבוי ליצירת "ישות פלסטינית" שלא תהנה מריבונות.
מה שממשל טראמפ הציע לפלסטינים היה תמיכה כלכלית כלשהי בתמורה לויתור על זכויותיהם הפוליטיות ושאיפות ההגדרה העצמית שלהם.
בעוד שממשל ביידן תמך רטורית ב"פתרון שתי המדינות", הוא לא עשה דבר כדי לדחוף למימושו. למעשה, היא המשיכה את המדיניות שנקבעה על ידי ממשל טראמפ שמערערת פתרון כזה.
ביידן לא סגר את שגרירות ארה"ב בירושלים ולא עשה דבר כדי לעצור את הרחבת ההתנחלויות או להחזיר את המאמצים הישראליים לספח חלקים נרחבים מהגדה המערבית הכבושה. למרות שכמה סנקציות הופעלו על מתנחלים ישראלים כפרטים, זה היה במידה רבה מהלך סמלי שלא הפריע לתנועת ההתנחלויות או גירוש הפלסטינים מבתיהם ואדמותיהם.
יתר על כן, ממשל ביידן קיבל את הרעיון שכל מדינה פלסטינית עתידית לא תהנה מזכויות מלאות של הגדרה עצמית או ריבונות.
אנו יודעים זאת מכיוון שממשל ביידן מחזיק בעמדה שמדינה פלסטינית יכולה לבוא רק "באמצעות משא ומתן ישיר בין הצדדים". אבל מכיוון שישראל הבהירה במדיניות ובחוק שהיא לעולם לא תקבל מדינה פלסטינית, עמדת ממשל ביידן פירושה למעשה דחייה של ההגדרה העצמית והריבונות הפלסטינית.
המרכיב השני של מדיניות החוץ של טראמפ-ביידן הוא קידום הנורמליזציה הערבית עם ישראל באמצעות הסכמי אברהם. ממשל טראמפ הראשון יזם את הדרך הזו עם עסקאות נורמליזציה בין ישראל למרוקו, איחוד האמירויות הערביות ובחריין. ממשל ביידן המשיך במרץ בנתיב זה, תוך מאמץ משמעותי לנרמל את היחסים בין ישראל וסעודיה. אלמלא רצח העם המתמשך בשנה האחרונה, ייתכן שהסכם הנורמליזציה הזה כבר היה מושג עד עכשיו.
המשמעות של נתיב הסכם אברהם היא בעצם שמדינות ערב יכירו בריבונותה המלאה של ישראל על פלסטין ההיסטורית, ותשים קץ לתביעות להשבה וצדק לעם הפלסטיני. היא תשלול את זכות השיבה הפלסטינית ותבטל את מעמד הפליטים של הפליטים הפלסטינים. זה גם ייתן לגיטימציה והכרה ערבית לישות פלסטינית שנוצרה על 5 עד 8 אחוזים של פלסטין ההיסטורית, שתהיה לה ניהול עצמי מוגבל וללא זכות להגדרה עצמית.
המרכיב השלישי במדיניות טראמפ-ביידן הוא בלימת איראן. ממשל טראמפ ביטל את תוכנית הפעולה המשותפת המקיפה (JCPOA), אשר סיפקה הקלות בסנקציות בתמורה להגבלות על תוכנית הגרעין האיראנית. היא גם הטילה סנקציות חמורות יותר על איראן וניסתה לבודד את המדינה מבחינה מדינית וכלכלית. ממשל ביידן לא החזיר את ה-JCPOA והמשיך באותו משטר סנקציות נגד איראן.
יתרה מכך, היא גם המשיכה לדחוף את החזון של טראמפ להקמת הסדר כלכלי וביטחוני חדש באזור בין ישראל למדינות ערב כדי להבטיח את האינטרסים של ארה"ב ולבודד את איראן.
אם יתממש, ברית זו תגביר את היכולת של ארה"ב להקרין כוח צבאי, להבטיח את הגישה שלה למשאבי אנרגיה קריטיים ולנתיבי סחר, ולהחליש את ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי, כך שארה"ב תהיה בעמדה טובה יותר להתעמת לא רק עם איראן אלא גם עם סין ויריבים אחרים.
לפיכך, בעצם, ממשל ביידן, למרות יומרותיו הרטוריות והמחויבות כביכול לזכויות אדם, לא עשה דבר שונה מקודמו. שני הממשלים פעלו בשמונה השנים האחרונות כדי להבטיח את סיום המאבק הפלסטיני להגדרה עצמית וריבונות מלאה וליצור מזרח תיכון חדש שבו ישראל ממלאת תפקיד כלכלי וצבאי בולט עוד יותר בהגנה על האינטרסים האימפריאליים של ארה"ב.
ממשל ביידן הרחיק לכת עוד יותר, ואיפשר לישראל להפוך את רצח העם האיטי שלה בפלסטינים לרצח עם פלסטינים מואץ, לפיו מספרים בלתי נתפסים של פלסטינים מושמדים וחלקים גדולים מעזה מתרוקנים.
בהתבסס על הכרזותיו של טראמפ במהלך הקמפיין והיועצים, התורמים והתומכים שהוא מוקף בהם, יש כל סיבה להאמין שהממשל השני שלו ימשיך לדחוף עוד יותר בדרך הדו-מפלגתית הזו כדי לחסל את "השאלה הפלסטינית" אחת ולתמיד.
אנו יכולים לצפות לראות יותר תמיכה בלתי מותנית בישראל לסיפוח רשמית של רוב הגדה המערבית, הקולוניזציה הישראלית הקבועה של חלקים מרצועת עזה, גירוש המוני פלסטינים באמתלה של חתירה ל"שלום, ביטחון ושגשוג". וקידום ההשתלבות הכלכלית והביטחונית של ישראל באזור כדי להחליש את איראן ובעלות בריתה, כולל סין.
מי שעומד בדרכה של תוכנית זו הם העם הפלסטיני עם שאיפותיו הלאומיות לחופש ושחרור וכן אומות אחרות ברחבי העולם הערבי שמאסו במלחמה, באלימות פוליטית, בדיכוי והתרוששות.
ממשל טראמפ ינסה להתמודד עם ההתנגדות הזו על ידי רכישת אנשים בתמריצים כלכליים ובאיום של אלימות ודיכוי. אבל לגישה הזו תהיה – כמו תמיד – השפעה מוגבלת.
ההתנגדות לתוכניות אלה תימשך מכיוון שפלסטינים ואחרים באזור מבינים שוויתור על זכותו לצדק פירושו ויתור על עצם זהותו כאדם חופשי ומכובד. ואנשים יעדיפו לסבול מאיומי האימפריה מאשר לוותר על האנושיות שלהם.
המשמעות בסופו של דבר היא שלא רק שההתנגדות תימשך, אלא שהיא צפויה לגדול ולהתעצם, ולקרב את העולם לנתיב של מלחמות גדולות – בדיוק ההפך ממה שמספרים עצומים של אמריקאים הצביעו עבורו בבחירות ב-5 בנובמבר.
הפלסטינים, מדינות אחרות באזור ובמידה מסוימת אמריקאים רגילים ימשיכו לסבול מההשלכות של מדיניות חוץ דו-מפלגתית שהציבה את ארה"ב לדרך הרסנית מיסודה של רצח עם ומלחמה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
