לאחרונה – אימאם ועורך דין – איחדנו כוחות, יחד עם כל כך הרבה גיבורים לא מושרים, כדי לדרוש כבוד לאנושיות של ד"ר עפיה סידיקי. היא מכונה לעתים קרובות "האישה המוסלמית המדוכאת ביותר בעולם" – ועם סיבה טובה. אין אישה אחרת שעברה את תוכנית העיבוד המלאה לעינויים בארה"ב. אין דוגמה אחרת למקרה שבו אישה נחטפה על ידי ה-CIA והשותפים הפקיסטנים שלהם יחד עם שלושת ילדיה הקטנים.
והאם יש הורה בעולם שלא רועד מהגורל שפקד את אותם ילדים? סולימן, בן 6 חודשים, נהרג ככל הנראה כשהופל על ראשו במהלך החטיפה. ה-CIA מעולם לא הודיע לעאפיה, אבל זה קרה ב-30 במרץ 2003, בקראצ'י, כך שלא נראה שהילד עדיין בחיים. אבל איזה גורל יהיה גרוע יותר עבור האם – לדעת שהתינוק שהיה כל כך לאחרונה חלק מגופך מת? או לקיים תקווה קלושה כעבור שני עשורים שהוא חי?
זה אולי נראה ברור שסולמן אכן מת ברגע שאתה שומע מה הממשלה שלנו – ארה"ב – עשתה לשניים האחרים. מריאם, בת 3, נלקחה כל הדרך לאפגניסטן, אזור מלחמה, שם שונה שמה לפאטימה והיא הוכנסה בעל כורחה למשפחה של אמריקאים נוצרים לבנים במשך שבע שנים. היא עדיין תהיה שם למעט הנשיא לשעבר חמיד קרזאי, שלימים עזר להחזיר אותה הביתה.
ואז יש את אחמד, שנלקח לקאבול והוכנס לכלא, בגיל שש! אמרו לו ששמו מעתה ואילך יהיה איהסאן עלי ושהוא ייהרג אם יגיד שזה משהו אחר. אחמד ומריאם שניהם אזרחים ארה"ב, וזה מדהים שה-CIA, שנשבע לקיים את החוקה האמריקאית, יעשה זאת לשני ילדים מכל מקום, שלא לדבר על ילדים הנושאים דרכונים אמריקאים.
עאפיה נלקחה בעצמה לבסיס אוויר באגם באפגניסטן, שם סבלה חמש שנים של עינויים. בסופו של דבר, דרך ייסורים, היא הגיעה ל-FMC Carswell, בית כלא פדרלי לנשים בפורט וורת', טקסס, שריצה מה שהוא בעצם מאסר עולם.
מאמר זה אינו הפורום בו ניתן לערער על אשמתה – יהיו הספקות המבוססים אשר יהיו – אז בואו נעמיד פנים שהיא באמת ניסתה להרוג חייל אמריקאי, למרות שהיא הייתה האדם היחיד שנורה. בלי קשר, זה חוט משותף ברוב הדתות שאנחנו צריכים לזכור את אלה שנמצאים במצוקה, וזה חלק ממה שמפגיש את שנינו במאבק הזה למען עפיה. בקוראן נאמר לנו, "והם נותנים מזון ממזונותיהם, למרות אהבתם אליו, לנזקקים, ליתומים ולשבויים…" (אינסאן "האדם" 76:8). הנביא מוחמד (עליו השלום) לימד כי "אף אחד מכם לא מאמין עד שהוא אוהב עבור אחיו את מה שהוא אוהב עבור עצמו" (בוכרי). בתנ"ך כתוב בפסוק שעלינו "להמשיך לזכור את כלואים כאילו אתם יחד איתם בכלא, ואת אלו שמתנהגים אליהם כראוי כאילו אתם עצמכם סובלים". (עברים יג:3)
אמפתיה היא ערך בולט במסורות שלנו, ואם אי פעם היה מישהו שזקוק לנחמה דתית עכשיו, זו עפיה סידיקי. אז כשהיא אמרה לעורך הדין המתנדב שלה (קלייב סטאפורד סמית') שלא היה לה אימאם במהלך 16 שנות הכלא שלה, שלא לדבר על חמש שנות העינויים שלפני כן, קלייב פנה לאימאם עומר, שהסכים מיד לבקר אותה כל כמה שבועות לתת לה סיוע רוחני.
זה היה לפני חודשים, ובכל פעם שרדפנו אחרי רשויות הכלא, הם הביאו סיבה חדשה לא לעשות כלום. ראשית, הם רצו למלא את הטופס שלהם. עשינו את זה. ואז הם אמרו שהם צריכים רישיון נהיגה והוכחה שהם אימאם. אחר כך הם אמרו שאין להם את המסמכים שהם צריכים, ושאלנו מה עוד הם צריכים. חלפו חודשים והם ביקשו תיעוד מוזר שהוכיח שאין להם כוונה להקל על בקשתה של עפיה.
בחודש שעבר הצוות של קלייב דרש לדעת מתי זה עומד להיפתר. לא אמרו לנו כלום. ואז השבוע נאמר לנו שהם שללו את זכותו של עומר לעזור לעפיה: "תזכיר זה נועד לייעץ על דחיית הביקור של האימאם סולימאן". התזכיר הוא מיום 26 בספטמבר – כלומר הוא נכתב לפני חודשיים, אבל הם לא טרחו לספר לנו עד עכשיו.
שום סיבה לא ניתנת. ממשל ביידן עמל זמן רב וקשה להרחיק אמריקאים מוסלמים בתמיכתו הממצמצת בפשעי המלחמה של ישראל בעזה, אך קשה להבין מדוע הבקשה הזו תידחה. האם זה בגלל תמיכה אחרת בזכויות אדם? האם זה יכול להיווצר על ידי ציוצים והפגנות קודמות בדרישה שיהיה צדק לעפיה? או שיכול להיות שהדרישה להפסיק את הזוועות נגד העם הפלסטיני שוב הרחיקה אותנו מעוד מרחב בסיסי לתפקד בו?
היום קלייב ועמיתיו הגישו תביעה לבית משפט פדרלי כדי לאלץ את הנושא, אך אין צורך בתביעה לרשויות קארסוול כדי לכבד זכויות דתיות בסיסיות – הם יכולים פשוט לקרוא את התנ"ך, הקוראן או אולי אפילו רק את התיקון הראשון לחוקת ארה"ב.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחברים ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
