השיר "סנה סנגל" של בנדה רפלקסוס, שהיה להיט בקרנבל בברזיל ב-1988, עדיין מתנגן לי בראש מהטיול שאחרי הצבא. "זה בטח מקום מגניב אם נכתב עליו כזה שיר, ואני רוצה שנחגוג את יום הולדתי ה-60 המתקרב בסנגל", אמרתי לענת, בת זוגי. להפתעתי היא זרמה, ולפני שאחד מאיתנו יתחרט, הזמנתי כרטיסי טיסה מפריז לדקר.
המסע לסנגל
(צילום: יריב כץ)
חברת האשראי פחות זרמה, ומיד לאחר הזמנת הכרטיסים התקשרו אליי מוויזה והודיעו על חשד לניסיון הונאה ברשת. למרות שלא היה לי איך לוודא ש-Flyairsenegal הוא האתר הרשמי של אייר סנגל, אישרתי את הרכישה.
בסנגל מדברים 35 שפות, אנגלית היא לא אחת מהן. מכיוון שענת ואני לא דוברים צרפתית, וולוף או פולה – השפות העיקריות המדוברות בסנגל, בחרנו לגשר על פערי השפה בעזרת מדריך/נהג מקומי דובר אנגלית שמצאנו בדף הפייסבוק Travelling in Senegal, וסגרנו מולו מסלול בתמורה ל-125 אירו ליום, כולל דלק, מלון ואוכל עבורו. שבועיים לפני הטיסה, כשביררתי איתו מהן "הוצאות הנהג", הוא ענה שבתאריכים הרלוונטים הוא לא זמין. מרסי ופארדון.
אז הורדתי לנייד גוגל טרנסלייט, ופתחתי גוגל מאפס. סנגל ממוקמת בקצה המערבי של אפריקה בין מדבר סהרה ומאוריטניה בצפון, האוקיינוס האטלנטי במערב, מאלי במזרח וגינאה-ביסאו הטרופית מדרום. בשליש הדרומי מובלעת צרה חותכת את סנגל מהים לאורך נהר גמביה – מדינת גמביה. הגבול בין המדינות פתוח, ואפשר להרוויח שתי מדינות במחיר של אחת. ישראלים זקוקים לוויזה לגמביה, ואני עדיין ממתין לתשובה משגרירות ישראל בסנגל וממשרדי האימיגריישן בבנג'ול, בירת גמביה.
מפה לשם, נחתנו בסנגל, ותודה לשוטרי ביקורת הגבולות בשדה התעופה בלייז דיאן בדקר, על קבלת הפנים והגדלת הראש שבמסגרתה הנפיקו לנו ויזת תיירים תמורת 50 אירו לאדם, ובמזומן. ברוכים הבאים לסנגל.
מרבית סוכני התיירות ממליצים לא ללון בדקר אלא בעיר הנופש הסמוכה סאלי. מכיוון שאני תמיד משוכנע שאני יודע יותר טוב, בחרתי במלון על שפת הים בנגור (Ngor), כפר דייגים במרכז העיר. נהג המונית לא מצא את המלון גם לאחר שעצר לשאול את המקומיים, ורק בעזרת הגוגל מאפס שלי הגענו למלון שלמרות שהייתי בטוח שהוא במרכז העיר, היה 15 ק"מ משם, באזור כפרי שהזכיר לי את המילואים שעשיתי ברפיח לפני 30 שנה. דרכי עפר, דקלים, מסגדים, חושות, ילדים יחפים, עיזים, סירות דיג – נוף עז צבעים, חי ונושם. מיד התחלתי לבנות קומפוזיציות לצילום בראש. מי צריך יותר מזה?
במלון שלנו, La Cabane du Pêcheur, היו גם מרכז לדיג מקצועי וגלישת גלים, בר ומסעדת גורמה, זהו מקום רווי בטעמים, קולות וריחות המבקשים תיעוד. מול המלון, כמה מאות מטרים מהחוף, נמצא האי Ngor. ההגעה אליו היא בסירה קטנה מהחוף והיא משתלמת, שכן יש באי וילות נאות, מסעדות תיירותיות, מלון עם מועדון גלישה, חוף רחצה ונוף מרהיב לדקר. במסעדות מציעים מנות במחירים שמתחילים ב-20 שקל כמו Yassa Poisson – דג ברוטב חרדל, לימון ובצל ו-Yassa Poulet – אותו הרוטב רק עם עוף. במסעדות יוקרתיות מנת דג תעלה 60 שקל. ושוב, באמת שלא צריך יותר מזה.
למחרת בבוקר ירדנו לחוף. כיסאות הנוח בשורה הראשונה למים היו פנויים, ונערכו לסשן שקט של בטן–גב. במהרה החלו להגיע כל תושבי הכפר אל החוף, בבגדים חגיגיים וצבעוניים ובצעדים מהירים. אינסטינקט הצילום התעורר. לבשתי חולצה, אחזתי בנייד וצעדתי בעקבותיהם למסגד הקטן שהיה מלא בגברים ובנשים, כל אחד במקומו, שהתכנסו לתפילה ולשירה לציון סיום חודש רמדאן. באופן נדיר בסנגל, הפעם גם הבנתי את המילים של האימאם והקהל שענו לו "אללה אכבר".
בבוקר הבא שכרנו נהג מונית שייקח אותו לסיור בעיר, וגם ישמור לנו על המזוודות (60 שקל לשלוש שעות). עברנו ליד כיכר העצמאות, ארמון הנשיאות, מוזיאון האמנות, השוק הצבעוני ואנדרטת הרנסנס האפריקאי – פסל ברונזה שגובהו 50 מטר. בגלל החג, הרחובות והכיכרות היו ריקים והחנויות סגורות – קצת כמו בירושלים בשבת, רק בלי להרגיש שהפסדנו משהו.
בנמל קנינו כרטיסים לחדר פרטי במעבורת לזיגינשור וקזמנס, כדי לדלג על הצורך בוויזה לגמביה. מראה החדר שהוגדר כ"פרטי" החזיר אותי לטירונות צנחנים: מיטות ברזל, מקלחת מינימליסטית ומצעים עייפים. נעלנו את המזוודות בחדר ועלינו לבר שבסיפון העליון. שקיעה, בריזה, קוקטיילים, מוזיקה מקומית, וככל שהאור דעך – כך גם תחושת הזמן התעמעמה.
אזור קזמנס בדרום סנגל, בין גמביה לגינאה-ביסאו, מזכיר פריים מסרט טרופי: ירוק עמוק, נהרות מתפתלים, מנגרובים צפופים ומטעי אורז. זיגינשור, בירת המחוז השוכנת על גדת הנהר, היא עיר קטנה עם פנים רבות ומחייכות. המצלמה שלי מצאה עניין בכל פינה בה. המלון שבחרנו, Kadiandoumagne, נמצא במבנה קולוניאלי בן שתי קומות עם מסדרון פתוח לגן טרופי שבו היו תרנגולות פנינים, עגורי כתר, בריכה, בר ומסעדה. בערבים תושבי העיר מגיעים לבר במיטב מחלצותיהם כדי להצטלם לסטורי או לשתות קולה. בזמן שהם נהנו שם, אני נהניתי לא פחות לתפוס פריימים שלהם מתוך הבריכה.
הזמנו שיט בנהר שכלל צפייה בשקנאים ובפלמינגו, ביקור בכפרים ומבט על דייגים ששטו בקאנו מעץ חלול. צילמתי אותם בשקט, בלי להפריע, כדי לתפוס את הרגע שבו הטבע והנפש נפגשים. באחד הכפרים הייתה גלריה בתוך בית בוץ בן שתי קומות, והתבליטים שבה הציגו יומיומיות עשירה וסיפורי חיים פשוטים המתעקשים להיחרת. המדריך, שצחק ללא הפסקה, גרם לנו לצחוק גם כשלא הבנו מילה. לפעמים זו הדרך הכי טובה לחוות תרבות: לא דרך מילים אלא דרך צחוק, תנועה וצבע.
אחרי ארוחת הבוקר עצרנו בכפר Oussouye, כדי לפגוש את פייר, מדריך מקומי דובר אנגלית, שלקח אותנו לסיור בכפר האנימיסטי, שבו למדנו על גלגול נשמות, עצים קדושים ויערות סודיים. משם המשכנו ל"ארמון" המלך – מבנה פשוט שבכניסה אליו נימנם הנסיך על כיסא פלסטיק. שתי נשותיו שסעדו בחדרים נפרדים הסכימו להצטלם בין ביס לביס. בסוף הסיור פייר סיפר לנו שבכפר הסמוך בוקיטימגו (Boukitimgo), ייערך למחרת טקס חניכה מסורתי. "יהיה מעניין, תבואו", הבטיח. כששאלתי אם תהיה מוזיקה, הוא חייך ואמר "ינגנו בתופים". לא דמיינו מה מחכה לנו.
טקס החניכה נערך פעם בכמה שנים ובו גברים בגילי 20-40 עוברים ביער סודי מסלול הישרדות, שמסתיים בברית מילה. נהג המונית שלנו נותר רגוע גם כשהגענו למחסום מאולתר ונתקלנו בתהלוכה של עשרות כפריים חמושים במקלות וברובים ישנים, בעוד אני לא ידעתי אם להרים את המצלמה או להוריד את הראש. היו צעקות ועשן, והתקדמנו בזהירות כשפתאום פיצוץ חזק נשמע מימין ופטריית עשן עלתה מאחורי העץ. אפילו הצלם שבי רצה כבר הביתה. ענת, למרות שהייתה בשוק כמוני, הבינה שאנחנו באירוע נדיר, אזרה אומץ והחליטה שנשארים.
פייר הגיע ולקח אותנו למגרש גדול שבו נאספו אלפי מקומיים וכמה תיירים לבנים. החניכים צעדו בטור – יחפים, עם חצאיות קש ונוצות וכשהם נוקשים בקצב במקלותיהם. רציתי לצלם, ובעיקר להבין מה אני רואה. המוזיקה, הפירוטכניקה, התחפושות, גברים בדראג, תרנגולות מתות כמחרוזת על הצוואר וצמיגי אופניים כתכשיט לגוף. טקס קדום שנוגע בפחד, בשחרור ובזיכרון קולקטיבי. ואנחנו הזרים שם באמצע, לא תמיד מוזמנים, אבל לגמרי שותפים למתרחש.
כשהתהלוכה הסתיימה, פייר לקח אותנו לעץ פרומנזה ענק. מתחתיו, סוכת בוץ ובה תוף עץ ענק שהנקישות עליו הרעידו את הרצפה. אנשים התקבצו, רקדו ונכנסו לטראנס, ואני צילמתי כמעט על אוטומט. ענת לחשה לי שהיא לא יכולה יותר. הפיצוץ הבא היה ממש לידנו והחלטנו ללכת. נפרדנו מפייר ומצאנו את נהג המונית שחיכה בסבלנות. הייתי משלם לו כל סכום כדי שייקח אותנו משם, אבל הוא רק ביקש את 60 השקלים שעליהם סיכמנו.
קאפ סקירינג היא עיירת נופש הנמצאת בקצה הדרום-מערבי של קזמנס. הקצב שלה קצת אחר, והאור רך, כמעט חולמני. תחילת אפריל נחשבת לעונה הרגועה – מרבית המקומות ריקים, חלקם נראו כאילו ננטשו. מוכרות הבוטנים והקשיו ומוכרי המזכרות בחוף נלחמים על כל תייר. כל צעד הופך למסע בין תחנונים, חיוכים ואי-נעימות קלה. לפעמים רכישת צמיד או פסלון קטנטן הופכת למפגש אנושי. הרגע שבו אתה מבין כמה שמחה אפשר להכניס בעשרה שקלים. עבורם, וגם עבורי.
בין הרוכלים בולטים במיוחד שניים משבט הטוארג ממאלי. בגלימות כחולות וקטנוע צהוב הם שוטפים את החוף, מאתרים לקוחות ופורשים מרכולת כסף מרהיבה בעבודת יד. ניהלנו איתם משא ומתן במשך שלושה ימים, כולל שיחות וידיאו לילדים בארץ. בסוף קנינו – לענת, לילדים ובני זוגם ולעצמי. פחות בשביל התכשיט ויותר בשביל הסיפור שמאחוריו.
בקצה אזור התיירות נמצא כפר הדייגים שבו עשרות סירות פירוג צרות וארוכות בצבעים עזים. הדייגים חוזרים בבוקר מהים, פורקים ארגזים מלאים בדגים, מכסים בקרח ומעמיסים על טנדרים, והכל באורח כמעט טקסי. כאן הרגשתי הכי נוח לצלם כי אנשים היו עסוקים מדי בשביל להתנגד למצלמה. הם חיים ואני מתעד ממרחק מדויק.
מקאפ סקירינג טסנו בחזרה לדקר, ומשם במונית לסן-לואי, עיר היסטורית בצפון סנגל הבנויה על אי קטן, חצי אי ויבשה המחוברים בגשרים עתיקים. הרחובות צרים והבתים הקולוניאליים מתקלפים. במלון שלנו,Maison D'hotes au Fil du Fleuve דיברו באנגלית! העיצוב מעודן, מוקפד ועשיר באמנות עכשווית מקומית. בכל ערב ב-19:00 יש קוקטייל עם האורחים, וככה ישבו שם שני פנסיונרים מבלגיה, צעירה שחורה מלונדון שיצאה למסע שורשים, שני ראפרים בדרך להופעה ואנחנו – פליטי מלחמה מהמזרח התיכון.
העיר המתקלפת מנסה להתחדש. במסעדת Siki Rio מגישים קלמרי ברוטב דיו שחור, בויאבז צרפתי, שיפודי ברקודה, וכל מנה מלווה בבגט טרי. לא רחוק משם, חנות הספרים L'agneau Carnivore מציגה את האוסף המרשים ביותר שראינו בסנגל של אמנות אפריקאית מסורתית. מרבית הפריטים למכירה. במקום יש גם מבחר ספרים על תרבות שחורה וקולוניאליזם, בצרפתית.
מכיוון שכבר היינו עייפים, לקחנו מונית ספיישל לנייאנינג – עיירה דרומית לדקר, קרובה לשדה התעופה (400 שקל לשש שעות נסיעה, בערך 300 ק"מ). משם הגענו למלון האחרון – Maison Couleur Passion שעל קו המים. חשבנו שזה יהיה מושלם ליום הולדת 60 שלי, אך השילוב בין תבשיל דגים מסורתי, בטן רגישה, עקיצה ברגל ואצבע שהחלה להשחיר, שיבש את החגיגה.
ועדיין, כשאני מכניס את הנייד לתיק אני מבין: לא הכל היה חד ולא תמיד הייתה תאורה נכונה, אבל חזרתי עם פריימים – של אנשים, של רגש ושל מקום. צילמתי לא רק את סנגל – צילמתי גם את עצמי ואת ענת בתוכה. ובמיוחד הצלחתי להדביק את ענת בחיידק המידבק של אפריקה.
