רגע לפני הצהריים בשכונת התקווה. השמש כבר גבוהה, הרחוב מתעורר לחיים, וריח של מאפים טריים עוטף את צומת של אצ”ל ולפידות. מאחורי דלפק קטן, לבוש חלוק לבן וקסקט, עומד שלווה, גבר עם חיוך שקט וידיים של אמן בצק, ומוציא מהתנור מגשים מהבילים של בורקס, חצ’פורי ומאפים שמנחמים את הלב ואת הכיס.
שלווה, שעלה מגאורגיה בשנת 2006, החליט לפני שנים לפתוח מקום קטן שיקרא “לא רק בורקס”. השם אולי צנוע, אבל מי שמגיע לשם יודע – זה הרבה יותר ממאפייה. זה מקום שבו המחירים נשארו שפויים, והטעם נוסק לשמיים.
בורקס שבלול עם ביצה קשה, רסק עגבניות וחמוצים? עשרים שקלים. חצ’פורי בגודל שמכבד את עצמו? עשרים שקלים. בעצם שום דבר לא עולה יותר מעשרים שקלים. "אני ביזנס מן", אומר שלווה בקריצה, בעודו חותך סלט, כשאנחנו שואלים איך ייתכן שמנה שבמקומות אחרים עולה 40-35 שקלים, נמכרת אצלו בפחות. אולי זה היגיון כלכלי, אולי זו פילוסופיה של חיים. כך או כך, הקהל מגיע.
המקום הקטן שוקק חיים: פועלים מקומיים, צעירים, קשישים מהשכונה, כולם עומדים בתור קטן וסבלני עם חיוך של מי שגילה סוד שרוצה לשתף בו את כל העולם.
"כיף להגיע לפה", אומר לנו אמנון, לקוח קבוע, כשבידו שקית חומה עם שני בורקסים מהבילים. "לקנות שני בורקסים, לשבת על הספסל, ועוד לצאת עם עודף מ-50 שקלים? זה כבר לא מובן מאליו בתל אביב".
לידו עומד עומר, צעיר תל אביבי שהגיע בעקבות המלצה. "הרבה פעמים חושבים שמה שזול הוא לא טוב מספיק", הוא אומר ומנגב את הפירורים מהזקן. "אבל כאן? לא רק שזה טוב – זה הרבה יותר טוב מהמון מקומות אחרים ששילמתי בהם כפול".
האם שלווה יפתח גם סניף נוסף? האם יעלה מחירים עם הזמן? מי יודע. אבל עד אז, בפינה אחת בשוק התקווה, אפשר להרגיש לרגע שפשטות היא לא רק ערך, היא גם תענוג.
