ביירות, לבנון – בחודשיים האחרונים, כנסיית פרנסיס הקדוש בחמרה קלטה משפחות עקורים מדרום לבנון ומדהייה, קבוצת כוכבים של פרברי ביירות.
זו הייתה תקופה קשה לרבות מהמשפחות שנמלטו מהפצצות ישראליות ומהמתקפה קרקעית בדרום, אבל מאז תחילת יום רביעי שבו נכנסה הפסקת האש לתוקף, יש אנרגיה אחרת באוויר.
איברהים טרמוס, בן 25, עמד ליד דלת החניון של הכנסייה, שם העקורים הקימו אוהלים, שידר שמחה כשנשאל על הפסקת האש ביום רביעי.
סביבו, אנשים ארזו את האוהלים והחפצים שלהם כשהם התכוננו למסע חזרה הביתה.
"זה לא קשור רק להפסקת אש אלא שזכינו בהפסקת אש", אמר טרמוס וחייך. הוא איבד את ביתו במלחמה הזו, אבל העובדה שהסיוט של החודשיים האחרונים הסתיים גרמה לו להתמקד בחיובי.
"הדירה שלנו נהרסה, אבל הבניין עדיין עומד על תילו", אמר טרמוס.
מצב רוח חגיגי
לאחר כמעט 14 חודשי לחימה, הסכימו הארגון החמוש הלבנוני חיזבאללה וישראל להפסקת אש.
הוא קובע כי על ישראל לסגת מלבנון, וחיזבאללה אמור לסגת מצפון לנהר הליטני. צבא לבנון אמור להתפרס כדי למלא את החלל הזה לאורך הגבול עם ישראל בתוך 60 יום.
בעוד שחלק מהאנשים היו סקפטיים שישראל תתחייב לחלוטין להפסקת האש – ספקות שעלו מחדש ביום חמישי כשישראל ירתה על מספר מקומות בלבנון – מצב הרוח הכללי היה אופורי.
רבע מאוכלוסיית לבנון נעקרה במלחמה, וסרטונים ותמונות של כבישים עמוסים הופצו ברשתות החברתיות כשאנשים פנו הביתה עוד לפני שהיום אפילו פרץ ביום רביעי.
ביירות הייתה במצב רוח חגיגי באותו בוקר כשמכוניות שנערמו עם מזרונים וחפצים אחרים יצאו מבתי מלון וממקלטים.
כרזות של מנהיג חיזבאללה המנוח חסן נסראללה עיטרו מכוניות רבות, וחלקן הניפו דגלי חיזבאללה מחלונותיהן.
כמה תמונות הציגו גם את חכם ספידין המנוח, שנחשב ליורשו הסביר של נסראללה לפני הירצחו ימים ספורים לאחר חיסולו של נסראללה.
בזק אל-בלאט, שיירת אופנועים שהניפה את הדגל האדום והירוק של הרקת עמל, מיהרה ברחוב, צופרת בחגיגה, מפלגתו של יו"ר הפרלמנט נביה ברי, שניהל משא ומתן על הפסקת האש מטעם חיזבאללה.
'אני מקווה…'
בכנסיית סנט פרנסיס, רבים מהעקורים שהיו להם בתים לחזור אליהם עזבו מוקדם בבוקר.
חלק מהבתים שלהם נמצאים בדרום העמוק במקומות כמו חיאם שבהם ההרס היה אכזרי וחיילים ישראלים עשויים להיות עדיין נוכחים אמרו שהם יישארו יום נוסף.
האנשים במקלט עברו כמה רגעים קשים, אבל רבים אופטימיים שהשלום השברירי הזה יחזיק מעמד והמדינה תשגשג שוב.
"אני מקווה שיהיה לנו עתיד יפה ללא אלימות", אמר מוחסן סלימאן, בן 48. "ושבעתיד הילדים שלנו, הם לא רואים מלחמה והרס."
למרות שאיבד את ביתו בדאחיה ואת ביתו בכפר אל-בייאדה שבדרום לבנון, סלימאן מתריס ומדגיש שהדבר החשוב ביותר הוא בטיחות משפחתו.
"אנחנו רגילים לזה," הוא אמר. "זה ניצחון לכל לבנון, לא רק לכת אחת".
חוסיין איסמעיל, בן 38, עמד בסמוך, ראה את בנו הצעיר מקפיץ כדורגל בידיו.
הוא נולד במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, עבר את מלחמת 2006 בין חיזבאללה וישראל גם כן.
הוא הרים את ידיו, קרא: "חיינו בסביבה מסוג זה מאז ילדותנו.
"עכשיו, אנחנו רוצים לחיות באופן עצמאי."
"אני אלך הביתה, ברוך השם," הוא אמר. "אני לא יודע אם הבית שלי בצ'ואיפאט (שכונה בדהייה) עדיין עומד, אבל הכל יהיה בסדר".
"יש יופי במה שלפנינו"
האב עבדאללה, לבוש בחלוק חום ומשקפיים, מדבר עם עקורים שמתארזים ומתכוננים ללכת הביתה.
"אני שמח שאנשים יכולים ללכת הביתה", אמר.
"יש שמחה ורגשות של ניצחון. כולם מאושרים. הם רואים שיש יופי במה שמצפה להם".
הכנסייה הקתולית שלו, אמר עבדאללה, פתחה את שעריה לכל מי שזקוק, ללא הבדל עדה או דת.
"קיבלנו אותם בברכה. בסופו של דבר, הדבר החשוב הוא כבוד החיים. כבוד הוא מינימום".
רבים בלבנון הטילו ספק שהפסקת האש תצליח אי פעם, אבל ברגע שהיא נכנסה לתוקף, שפיכת השמחה הייתה בכל מקום.
עבדאללה מצדו דיבר באופטימיות זהירה.
"באופן אישי, אני אומר, ברוך השם, זה מחזיק", אמר. "זה תלוי, אבל התקווה היא שזה מחזיק 100 אחוז".
שלום שביר אך סביר שיימשך
ככל שהיום חלף, הגיעו דיווחים על אלימות ישראלית כשחייליה פצעו שני עיתונאים בח'אם וירו לעבר מכוניות. אבל נראה שהפסקת האש בכל זאת מתקיימת.
לעת עתה, שבירת הפסקת האש תהיה מאוד לא חיובית עבור כל אחד מהצדדים, שכן ההשלכות הפוליטיות והצבאיות יעלו על כל רווח פוטנציאלי.
בחנות ספרים בחמרה ישבו אינטלקטואלים אפורים בין ערימות ספרים, ושוחחו על ההתפתחויות האחרונות.
"כל הנושא מעולם לא היה על לבנון", אמר סלימאן בכתי, בעל החנות. "המשא ומתן (עם ישראל) היה צריך להיות ישירות עם איראן (התומכים העיקריים של חיזבאללה).
בחטי מאמין שצץ פרק חדש ללבנון, כזה שמוגדר פחות על ידי איראן ויותר על ידי ישראל ובעלות בריתה – וייתכן שהפסקת האש תהיה הפסקה הראשונה בפרק החדש הזה.
בחנות הספרים יושב גם כתב הרדיו הוותיק באסם אלמועלם, מומחה לארצות הברית ולמרכז אמריקה.
בעוד שרבים בחנו את ההשלכות לטווח הקצר של הפסקת האש, עשרות השנים של אלמועלם כמשקיף פוליטי לימדו אותו להסתכל על התמונה הרחבה יותר.
פעולותיה של ישראל, לדבריו, הביאו לקריסת התדמית הגלובלית שלה.
"7 באוקטובר (2003) היה תחילת הסוף", אמר. "(ראש הממשלה בנימין) נתניהו מת".
