פיפ"א, הגוף המנהל של הכדורגל העולמי, מתמודדת עם קריאות גוברות לאסור את קבוצות ישראל בתחרויות בינלאומיות. התאחדות הכדורגל הפלסטינית דרשה רשמית לפעול בתגובה למצב ההומניטרי הקשה שנוצר כתוצאה מהתקיפה של ישראל על עזה בת תשעה חודשים, השיבוש המתמשך של הכדורגל הפלסטיני שנכפה על ידי כיבוש השטח הפלסטיני על ידי ישראל, והעובדה שקבוצות מההתנחלויות הבלתי חוקיות של ישראל בגדה המערבית. לשחק בליגות המקומיות שלה בניגוד לחוקי פיפ"א. הגוף הבינלאומי התחמק זה מכבר ממאמצים בתוך המועצות שלו להטיל סנקציות על ישראל, אבל הלחץ של פעולת מחאה משבשת באצטדיוני הכדורגל בעולם ובסביבתו עלול לכפות שינוי.
נשיא פיפ"א, ג'יאני אינפנטינו, שיחק באומנות במשך זמן כשהתעקש שהארגון שלו זקוק לייעוץ משפטי, למרות התקדים של הפדרציה של חסימת רוסיה בתוך שבועות מהפלישה שלה לאוקראינה. פיפ"א הבטיחה לכנס את המועצה שלה כדי לשקול את הנושא עד ה-20 ביולי, אבל זה הוכרז בערב סוער בגלזגו בזמן שהנשים של סקוטלנד התכוננו להתמודד מול ישראל ב-31 במאי.
מפגינים סקוטיים הטרידו את הנבחרת הישראלית מרגע נחיתתה בגלזגו, פרסמו סרטונים ברשתות החברתיות של השחקנים במדי צה"ל במהלך שירותם הצבאי, הפגינו מחוץ למלון הקבוצה, ומנעו מהם להתאמן באצטדיון. השחקנים הישראלים יכלו לשמוע את צעקות המפגינים מחוץ לאדמה באצטדיון הדומם.
"היינו צריכים לצעוק את ההמנון הלאומי כי הסקוטים לא ניגנו אותו ברמקול האצטדיון", אחד השחקנים הישראלים סיפר הארץ.
משחק מוקדמות יורו 2025 של גלזגו הוכיח שהמשך דחיית הפעולות נגד ישראל עלול להוות סיכון הולך וגובר של הפרעה לכדורגל העולמי – והראה שלאוהדים יש סוג של מינוף שעשוי להיות יעיל יותר מתחנונים רשמיים למועצת פיפ"א. החשש משיבוש גרם לרשויות לערוך את המשחק בדלתיים סגורות, ולחסום כניסה לאוהדים. (כבר אז, מאות מפגינים סוערים הופיעו מחוץ לאצטדיון המפדן פארק האייקוני של העיר, ואחד הצליח לעכב את הבעיטה על ידי התגנבות פנימה וכבול עצמו למשקוף.)
כדורגל באצטדיון ריק, כפי שהזכיר לנו עידן הנעילה של COVID, הוא צל חיוור של המחזה שהופך אותו לצפייה בטלוויזיה המובילה בעולם (והמכניסה ביותר).
חרם ספורט אינו כדור כסף לסיום מסע רצח העם של ישראל בעזה או שלילת זכויות הפלסטינים לטווח ארוך. אבל איסור מותנה להתחרות בינלאומית בענף ספורט בעל פופולריות חברתית רחבה יכול לערער את תחושת הלגיטימיות של המשטר הפוגע עצמו על ידי הדגשת עבור אזרחים רגילים את החריגה של המציאות שלהם בעיני העולם.
הסיכון לשיבוש ברור במשחקים המתוכננים של ישראל נגד מאלי, פרגוואי ויפן במהלך המשחקים האולימפיים בפריז ובמשחקי ליגת האומות האירופית, בהם הישראלים משחקים בבלגיה, איטליה וצרפת בסתיו.
סירובם של השחקנים הסקוטים ללחוץ ידיים עם זה של ישראל גם מאותת ששחקנים רבים מתחילים לשבור את השתיקה שהטילו הפדרציות, הליגות והבעלים בהצהרות שנחשבות פוליטיות.
ביטויי תמיכה של שחקנים מתנגדים בפלסטינים אינם חדשים. במונדיאל 2022 בקטאר, שחקנים מרוקאים מְפוּרסָם סינדרלה שלהם רצה לחצי הגמר על ידי הנפת דגלי פלסטין בתוכחה סמלית רבת עוצמה לנורמליזציה של הקשרים עם ישראל על ידי ממשלות ערביות משלהם ושל ממשלות ערביות אחרות.
בהתקפה של עזה ראו שחקנים רבים נוספים צעדו קדימה כדי להביע סולידריות, חלקם במחיר גבוה כמו הפורוורד ההולנדי-מרוקאי אנואר אל גאזי, שחוזהו בוטל על ידי המועדון הגרמני מיינץ (מהלך שאפילו בתי המשפט הגרמניים ראו כעת לא חוקי) לאחר שהוא התנגד ללחץ לסגת מציוצים התומכים בחופש הפלסטיני.
אבל נראה שהגל מתהפך. הוויראלי האחרון של "כל העיניים על רפיח". תופעה היה פורסם מחדש על ידי א מספר מהשמות הגדולים במשחק, כולל וויליאם סאליבה של ארסנל, ז'ואאו קנסלו של ברצלונה, אוסמן דמבלה של פאריס סנט ז'רמן, צ'לסי ניקולס ג'קסון, ג'אנלוקה סקאמאקה של אטאלנטה, רפאל ליאו של מילאן, מרקוס טוראם של אינטר מילאן, זוכה נשים בלון 2023 בלון ד'אור. שדרן ה-BBC ואייקון אנגליה גארי לינקר, ועוד רבים.
עם מספר גדל והולך של שחקנים שאינם נוחים או זועמים על שמירת יחסים ספורטיביים נורמליים עם מדינה המבצעת פשעי מלחמה יומיומיים, התאחדויות הספורט צפויות להתמודד עם כאב ראש הולך וגובר.
גם לאוהדים יש כוח – הם חלק מהותי מהכימיה שהופכת את הכדורגל לחזיון הטלוויזיה העולמי המוביל, ובתוך אצטדיון, אי אפשר בקלות להשתיק אותם או להרגיע אותם. כשהראפר מקלמור התבטא למען זכויות הפלסטינים בהופעה במנשנגלדבאך, גרמניה, הוא שבר את הטאבו הגרמני המוזר על דיבור רגיל על ישראל. "לכפר על העבר שלנו זה להתייצב היום נגד האפרטהייד, נגד הכיבוש, נגד רצח עם – למען פלסטין החופשית", הוא הכריז, לקול תשואות נלהבות של 19,000 איש.
יש כמובן תקדים: חרם הספורט העולמי נגד האפרטהייד שהייתה לו השפעה פסיכולוגית משמעותית על המורל של הבסיס החברתי הלבן של המשטר בדרום אפריקה.
בשנת 1981, מסע מחאה המוני השתבש בהצלחה מסע הרוגבי ספרינגבוק בניו זילנד ב-1981, שהוביל להרחקה של דרום אפריקה מכל תחרות בינלאומית. רוגבי היה משחק הבחירה של משטר האפרטהייד, שבו כושרו הבינלאומי היה מקור עצום לגאווה.
מועצת הרוגבי הבינלאומית השמרנית – הנשלטת על ידי הפדרציות של בריטניה ומושבות המתיישבים לשעבר שלה – התנגדה ללחץ גובר להדיר את דרום אפריקה. אבל ב-1981, תנועת ה-Halt All Racist Tours גייסה עשרות אלפי אזרחים למחות ולשבש משחקים, אפילו אילצה פיזית את ביטולו של אחד מהמשחקים המוקדמים.
עבור דרום אפריקאים שנלחמים באפרטהייד זה היה סמל מעורר השראה לסולידריות בינלאומית – נלסון מנדלה נזכר פעם שהרגיש את זה כרגע של "השמש יוצאת" כאשר חדשות הגיעו אליו בכלא באי רובן על משחק ספרינגבוק שבוטל בגלל ההפגנות בניו זילנד . ולצעירים בבתים לבנים, זה היה הדימוי הראשון שהמערכת החברתית שרוב הדרום אפריקאים הלבנים התייחסו אליו כנורמלית הייתה, למעשה, בלתי נסבלת לאלה שהם עלולים לראות בבני גילם במקומות אחרים.
בהתייחסו למסע חרם קודם נגד מסע רוגבי בבריטניה, הסופר הדרום אפריקאי דונלד מקריי כתבתי: "הייתי ילד בן שמונה שגר ליד יוהנסבורג כשהסיור הזה הסתיים וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהעולם החיצון שונא את דרום אפריקה… הוא צריך את מחאות הספורט והחרמות בסופו של דבר כדי לאלץ בנים כמוני לתהות מה זה לא בסדר עם המדינה שלנו".
השיבושים בניו זילנד אילצו לבסוף את ה-IRB לפעול, ואסר על דרום אפריקה מתחרות בינלאומית מאוחר יותר באותה שנה – איסור שנשאר בתוקף עד שמשטר האפרטהייד נכנע והעלה את דרום אפריקה בדרך לדמוקרטיה, עם השבת מקומה במדינה. רוגבי בינלאומי נפרס גם כתמריץ רב עוצמה לבסיס המשטר הישן לאמץ את המעבר לשלטון הרוב.
ניסיונות לשיבוש עלולים להגביר את כאב הראש שעומד בפני מנהלי כדורגל שמתזמנים משחקים עם ישראל. דרום אפריקה הראתה שחרם ספורטיבי יעיל יכול לקחת שנים של פעילות עממית כדי לגייס, ועוד שנים כדי למקד את מוחות האוכלוסייה הממוקדת בצורך לשנות מסלול. התאחדויות הספורט הבינלאומיות נאלצו להיאלץ על ידי הלחץ המשבש של פעילות החברה האזרחית הבסיסית לנקוט בפעולה; ברירת המחדל שלהם הייתה להתעלם ממה שהם רואים כפלישה לא רצויה של "פוליטיקה" לעסק שלהם.
למרות שכדורגל אולי לא מקור הגאווה הלאומית שרוגבי היה עבור דרום אפריקה (הנבחרות והמועדונים הלאומיים של ישראל הם פשוט לא מתחרות מהשורה הראשונה), מעורבות בתחרויות אירופיות הפכה לחלק מרכזי מהנורמליות שחווים מיליוני ישראלים מדינתם מחזיקה את שכניהם הפלסטינים כבולים במשטר אפרטהייד אכזרי.
בעוד ארצם ממשיכה לבצע הרג אזרחים המוני מדי יום בעזה ולפרוס הרעבה כנשק מלחמה, האוהדים הישראלים יכולים לצפות לצוותים הלאומיים והמועדונים שלהם להצטרף לתחרויות בינלאומיות בסתיו. ישראלים רגילים אולי יצליחו לשכנע את עצמם שההפגנות ברחובות ובקמפוסים של בירות המערב מייצגות שוליים רדיקליים המתייחסים לחמאס, אבל אם עמודי התווך של "העולם התרבותי" של ראש הממשלה בנימין נתניהו כמו פיפ"א ואופ"א היו בועטים אותו החוצה, המכה תחדור לכיפת הברזל של הלגיטימציה המדומיינת המקדשת את האכזריות של ישראל.
לגיטימציה בעיניים מערביות תמיד הייתה אובססיה ישראלית יחידה. השאיפה הנצחית לביטחון בכך שמעמדה ומעשיה נחשבים לגיטימיים בקרב קהילת מדינות המערב שהיא מדמיינת את עצמה חלק ממנה היא שהופך את ישראל לפגיעה במיוחד, כפי שהייתה האפרטהייד בדרום אפריקה בגלל מקורות מתנחלים-קולוניאליים דומה, למניעתם של את הלגיטימיות הזו.
פגיעות זו עשויה להיות בולטת עוד יותר בתחום הכדורגל, בגלל הצטרפותה של ישראל להתאחדות האירופית, אופ"א, בשנת 1994. לפני כן, ישראל שיחקה בחסות הקונפדרציה האסייתית – למרות שבפועל לא שיחקה הרבה, בגלל חרם של עשרות שנים על ידי מדינות ערביות ומוסלמיות. הקבלה כחלק מאופ"א אפשרה לה להעפיל למונדיאל ולטורנירים אזוריים מול יריבות אירופה, המשמעות היא גם שקבוצות מועדונים ישראליות מתחרות בליגת האלופות ובתחרויות אחרות של אופ"א. ישראל סוף סוף התקבלה בברכה ל"עולם התרבותי" של הספורט.
ההשפעה של מאמצי ה-BDS המוצלחים יותר הנוכחיים – החרמות על מוצרי צריכה ישראלים או מימוש על ידי קרנות מכללות – כמעט ולא חודרת לתודעתם של רוב הישראלים הפשוטים. האיסורים והסנקציות שעליהן הכריזו ממשלות ארה"ב ואירופה נגד קומץ מהמנהיגים המיליטנטיים יותר של המערכת העצומה של התנחלויות בלתי חוקיות בחסות המדינה בגדה המערבית, כמעט ולא נרשמים כמקביל לתו חניה. בעוד מספר הולך וגדל של מוזיקאים מסרבים להופיע בישראל, עדיין מספיק להופיע כדי למנוע מהישראלים להרגיש תחושת החמצה מתפשטת יותר.
זה מה שקרה לקהילה השלטת של דרום אפריקה באפרטהייד, במשחק הבחירה שלה, רוגבי עולמי. כמו רבים כל כך מהישראלים היהודים של היום, לרוב הדרום אפריקאים הלבנים היה מושג מועט מאוד עד כמה המערכת שלהם חריגה בעיני החברה האזרחית העולמית.
הנסיגה מהלגיטימיות המסומלת בחרם היא החזקה ביותר כשהיא מתרחשת בפתאומיות, ובועטת משם תשתית של דימוי עצמי של המשטר. פיפ"א נראתה מודעת לכך ב-2014, כאשר בתגובה לסיפוח חצי האי קרים, היא הזהירה את מוסקבה כי הכללת קבוצות מהשטח הכבוש בתוכנית הליגה המקומית שלה – הפרה ישירה של חוקי פיפ"א – תגרום לכך שרוסיה תאבד את זכויות האירוח למונדיאל 2018 . מהלך שהאט באופן זמני את השילוב הרוסי של צוותים מבוססי קרים. והפלישה לאוקראינה ב-2022 זיכתה את רוסיה בכרטיס אדום מהיר למרות השיבושים שנגרמו לתוכנית המונדיאל של אותה שנה.
ישראל, כמובן, מפרה את אותו חוק שרוסיה הייתה עושה לו הייתה מאפשרת לקבוצות קרים להיכנס לליגה המקומית שלה. על פי התקנות של פיפ"א עצמה, זה צריך להיות תיק פתוח וסגור. פיפ"א מכירה ודואגת לפלסטין להתחרות בתחרויות שלה; התאחדות הכדורגל הישראלית כוללת קבוצות מהתנחלויות בלתי חוקיות באזור המוכר על ידי פיפ"א בסמכות השיפוט של ההתאחדות הפלסטינית (כולל בית"ר מעלה אדומים, הפועל בקעת הירדן ובית"ר עירוני אריאל), אך לא ננקטו כל פעולה.
עיסוק בפיפ"א מלמעלה מצריך כמובן שכנוע מוסדות שאינם בדיוק שקופים או אחראים, מה שמקל על ישראל ובעלות בריתה למנף את הכוח הפוליטי והכלכלי לטובתם כדי להימנע מסנקציות.
כפי שמראה הדוגמה הדרום אפריקאית, מוסדות לא יפעלו עד ההשלכות של לֹא המשחק נעשה יקר מדי לספוג. לחץ האוהדים שאילץ את משחק גלזגו להיערך בדלתיים סגורות הוכיח את הכוח להבהיר לרשויות שהזמנת ישראל מזמינה הפרעה, ואת ה"כאוס" הפוטנציאלי שפיפ"א ציינה כסיבה להרחקת רוסיה.
חרם הספורט הדרום אפריקאי התבסס על העיקרון שלא יכול להיות ספורט נורמלי בחברה לא נורמלית (או עם). ההשפעה של ניתוק ישראל מתחרות בינלאומית תהיה להראות למיליוני ישראלים רגילים שהעולם אינו מקבל את התנהגות המדינה שלהם כנורמלית או מקובלת.
