אני אמא לילד בן 14 ולילדה בת 9. לאחרונה יש לי הרבה חיכוכים עם הבת שלי – היא מתחצפת, לא מכינה שיעורי בית ומגיבה מאוד לא יפה. האם אני יכולה להעניש אותה באמצעות הגבלת השימוש בטלפון הסלולרי, או בזמן המסך שהיא מקבלת כל יום? אני מרגישה שזה הדבר היחיד שיש לי שליטה עליו, וקצת הולכת לאיבוד. בדרך כלל, אחרי עונש כזה היא מתנהגת יפה יומיים, ואז חוזרת שוב לאחור. מה דעתך?
“בראש ובראשונה חשוב לי לציין שחינוכית – הגישה שאת מתארת אינה נכונה, אבל אם זה עובד לך, אז לא מחליפים סוס מנצח. אם את יודעת שאת אומרת לילדה ‘קומי, תשטפי ידיים ולכי לעשות שיעורים’, והיא עדיין עם הראש תקוע בטלפון, ואם האיום ‘אם את לא מפסיקה, אני אקח לך את הטלפון’ עובד, אז תמשיכי כי שיעורים יותר חשובים. באותה הנשימה חשוב להבהיר שזה לא הפתרון. אולי עכשיו, כשהיא ילדה בת 9, זה עובד, אבל זה לא יעבוד בגיל 12".
"אנחנו לא יכולים לכפות על הילדים את הרצון שלנו, אז אנחנו עובדים עם איומים או עם שוחד, אבל ברגע מסוים לא יהיה לך הכוח הזה, כי הילדים גדלים. השליטה שלך היא על יצירת המצב, לא על הילדה. את מענישה אותה, וזה קונה לך שקט ליום או ליומיים, אבל אז היא ממשיכה. העונש לא עובד כי הוא קונה שקט זמני, נקודתי. אני ממליצה על הדרכת הורים. מפגש או שניים מסדרים את העניין הזה – צריך לדעת יותר על הדינמיקה בבית כדי לתת לך את ההדרכה המדויקת שתסייע לכן לתקשר בצורה אחרת”.
בתי בת ה־7 היא ילדה חברותית ומאוד אהובה בבית הספר. לפני כמה ימים היועצת והמורה הזמינו אותנו לשיחה, והסבירו שהן חושבות שעלינו להעניק לילדה חיזוק לחוסן הנפשי שלה באמצעות טיפול כלשהו שמותאם לגילה. הן טענו שהיא כל כך טובה, שלפעמים נראה להן שהיא קצת מוותרת על עצמה מול אחרים. בנוסף, הן שמו לב לכך שכשיש בכיתה צעקות, או בזמן אזעקות, היא מגיבה קצת שונה מכולם, ואפילו מכניסה דברים לפה כמו שרוולים, עפרונות וכדומה. כיצד לדעתך אפשר לסייע לילדה להרגיש טוב יותר בתוך הסיטואציה?
“היועצת והמורה צודקות: הילדה בלחץ. ברגע שילד מתחיל להכניס דברים לפה, זה אומר שהוא באמת בלחץ. הפה הוא רגרסיה קלאסית כי המקום הזה, האוראלי, הוא הכי חזק. תינוקות מכניסים כל דבר לפה. שם החישה הכי גדולה אצלם, ולכן אנחנו תמיד אומרים ‘תיזהרו שהוא לא יכניס לפה’. אני בעד לתת לילדה נשכנים או שרשראות יפות שמותאמות לעניין. ככה, במקום להכניס שרוולים או עפרונות לפה, היא תנשך את זה".
"חשוב להבין שאנחנו לא יכולים לדעת מה גורם לילדה להיות בלחץ, אלא רק לנחש: יכול להיות שהמלחמה והאזעקות משפיעות עליה, יכול להיות שהיא נתקלה בבריונות והיא לא יודעת איך להתמודד עם זה. ילדים טובים וחברותיים לפעמים לא מצליחים להתמודד עם התנהגויות כאלה, וזה בא להם קשה מאוד. אנחנו לא נבין מה עובר עליה, ואין טעם לשאול כי ילדים לא יודעים מה קורה להם בתת־המודע. מעבר לזה, גם אם היא עברה משהו לפני חודשיים או שלושה, היא לא זוכרת אותו, אבל היא עדיין ממשיכה להיות מושפעת ממנו. הגוף שלה זוכר את הלחץ. אנחנו רוצים לשחרר לה את הלחץ, אנחנו רוצים שהלחץ הזה ינוהל.
“במקרה הזה הייתי רוצה ששני דברים יקרו: שהילדה תהיה מטופלת, ושאתם תקבלו הדרכה. אגב, יכול להיות שזה יהיה על ידי אותו אדם – זה שמטפל בילדה, ואז נותן לכם גם הדרכת הורים. שכן בבית אנחנו צריכים לייצר מצבים שבהם הילדה נאלצת להתגבר בקטנה, טיפין־טיפין. אני בעד טיפול, אבל המטפל או המטפלת צריכים להיות כאלה שעושים איתה עבודה רגשית – דיבורים, אולי אפילו תיאטרון. אם הילדה אוהבת מוזיקה, את צריכה למצוא מטפלים רגשיים דרך כלים מוזיקליים. אם היא אוהבת בישול, יש כאלה שעושים זאת דרך בישול. אם היא אוהבת דרמה, יש מטפלים שעוזרים לה לשחק דמויות אחרות ונותנים לה להביע את עצמה. אנחנו צריכים לחזק אותה, אבל חשוב מאוד לשלב פה הדרכת הורים”.
סייעה בעריכת הכתבה: עדן בן ארי
