הפוליטיקה הבריטית כמעט ולא כיסתה את עצמה בתהילה בשנים האחרונות. אחרי שהבושה של שנות קורבין נוקבה על ידי הניצחון התורני המפואר של 2019, היינו נתונים לגלריה של ממש של חרפה: הגירה נוסקת, סמכותיות של קוביד, Partygate, ה-Truss-Kwarteng interregnum, קנאות עזה. אבל השפל האמיתי היה בחירתו של ג'ורג' גאלוווי ברוצ'דייל.
כאשר קיבל את המושב במארס, על רקע המלחמה בעזה, זה היה ביטוי לרדיקליזם אנטי-מערבי שהוכיח את עצמו ככוח חתרני כל כך מאז 7 באוקטובר. במהלך הקמפיין, מנהיג מפלגת הפועלים בעצמו. כינה את עצמו "ג'ורג' עזה", טען שמעשי הזוועה של חמאס הם "פריצת מחנה ריכוז" ותיאר את המחבלים כ"לוחמים".
במסיבת הניצחון שלו באולם תצוגה מקומי של סוזוקי, המטה המאולתר שלו לקמפיין, חלקים מסוימים בקהילה חגגו בהמוניהם. "קיר סטארמר, זה לעזה", קרא גאלאווי והאשים אותו ואת ראש הממשלה רישי סונק שהם "שתי לחיים של אותו גב". הוא ייחס את ניצחונו לתמיכת המפלגות המיינסטרים בישראל, והוסיף: "ושניהם קיבלו מכות טובות ובאמת הלילה כאן ברוצ'דייל". גאלווי, חששנו, כאן כדי להישאר.
חששנו בטעות, ותודה לאל על כך. זה היה ניצחון לישראל, לשכל הישר, לבריטניה ולמערב.
בדיעבד, היו נסיבות מקלות בבחירות-המשנה של חודש מרץ, שהיוו את המהלך שהפך את הבלתי-נבחר לבחירה לזמן קצר. שלושה שבועות לפני הבחירות נאלצה מפלגת העבודה להשעות את מועמדה אזהר עלי לאחר שהוקלט כשהוא טוען שישראל ביטלה בכוונה את ההגנות שלה ב-7 באוקטובר כעילה לפלישה לעזה. עלי הגיע למקום הרביעי הרחוק, עם 7.7 אחוזים בלבד מהקולות, מה שאפשר לגאלווי לגרוף לניצחון.
למרבה המזל, כהונתו לא נמשכה זמן רב. איזה הבדל עושה קמפיין בחירות כללי. הרץ קדימה להלילה והעיתונאי לשעבר העירוני פול ווא זכה בחזרה במושב הלייבור ברוב של כ-1,400. לא הפרש ענק, מה שבטוח, אבל מספיק כדי לבעוט את גאלוואי למגע. ברור שזה חכם: מותג האש הספורטיבי טרילבי לא עלה לבמה לתוצאות.
בריטניה, ובעיקר יהודי בריטניה, נשמו לרווחה. במשך שנים, גאלווי ענד את הישראליפוביה שלו כאות כבוד חצוף, דרך לזכות בתמיכה מצד חלקים קשוחים בקהילה המוסלמית. מעולם לא הגיע לו להיות בחיים הציבוריים. עכשיו הוא קיבל את מה שמגיע לו.
ההיסטוריה של גאלווויי של פיתיונות יהודים היא ארוכה ומחפירה. בין הישגיו היו הכרזת ברדפורד כ"אזור נקי מישראל", המופיע בקביעות בשופרי התעמולה של רוסיה ואיראן, והצטלם כשהוא מקבל דרכון פלסטיני ממנהיג חמאס איסמעיל הנייה.
התוצאה היום הייתה ניצחון לבריטניה הסובלנית, המיינסטרים, שיכולה להבחין בין כיסים של שוביניזם ריאקציוני לבין דאגה הומניטרית אמיתית. אבל זה היה גם ניצחון עבור הלייבור, ביותר ממובן אחד.
גאלוווי היה סמל לבעיה של הלייבור עם יהודים. יותר מעשור לאחר שגורש מהמפלגה ב-2003, הוא אמר שהוא יצטרף שוב למפלגה "די מהר" אם קורבין יהפוך למנהיג. ב-2015 הוא אמר ל-LBC: "תמיד הייתי איש לייבור. אני מחשיב את עצמי לעבודה אמיתית. מעולם לא הייתי מרקסיסט או טרוצקיסט, או כל סוג אחר של איסט, מלבד לבוריסט."
ההיסטוריה לא הסתיימה להתגלגל לחלוטין כפי שגאלווי ציפה. אבל העובדה היא שמנקודת מבטו, העבודה היא שבגדה בו ולא להיפך. קורבין נראה כאילו מרגיש אותו דבר.
הוכח שגאלווי טועה הלילה. זה היה בושה שהוא בכלל זכה במושב; זה היה בושה שהוא התקרב כל כך הערב. אבל הניצחונות של הרוב ההגון הם מעטים ורחוקים בימים אלה, וניקח אותם בשתי ידיים בבואם.
ריקוד טוב, ג'ורג' גאלוווי. הבלתי נלאה הכל טוב מאוד, אבל מסתבר שיש יותר בלכבוש את ליבו של הציבור הבריטי מאשר פוליטיקת זהויות מפצלת.
