"אקדח מעשן", כך מגדיר הישראלי איתי סליאר, בעל ערוץ "הצרפתי" (@ItaiCellier בחשבון ה-X, ובטלגרם: https://t.me/ItaiCellier), ומומחה לתקשורת ופוליטיקה צרפתית, את התחקיר חסר התקדים שפרסם אתמול (שלישי) העיתון "לה פיגרו" על המתרחש במערכת "לה מונד", העיתון הנחשב במדינה.
לדברי סליאר, דברים חמורים יותר נחשפו בפרטי הרקע של התחקיר. הקהילה היהודית בצרפת, על פי עדויות מהמערכת, הוגדרה במישרין בישיבות המערכת כ"קהילה עוינת". סליאר אף מדגיש מקרה בו עיתונאי פנה לעמיתה יהודייה בלעג: "מה יהיה עם פרויקט העלייה שלך?".
סליאר מדגים את הסיקור המגמתי במדור החדשות הבינלאומיות, באמצעות מקרה נוסף. בגיליון המיוחד לציון שנה לאירועי 7 באוקטובר, כתבו על "סבל עזה" תוך התעלמות מוחלטת מהטבח והחטופים. יום לאחר מכן, הציגו את הטראומה הישראלית כ"התבכיינות" גרידא.
במרכז הסערה, על פי סליאר, עומד בנג'מין בארט, מחבר ספר "חלום רמאללה", החי בזוגיות עם הפעילה פרו-פלסטינית, מוזנא שיהאבי. סליאר מדגיש כי אשתו של בארט, שהייתה נושאת ונותנת של הרש"פ, כתבה לאחר מותו של איסמעיל הנייה: "שאלוהים ירחם עליו ועל כל השהידים וישמיד את הישות הציונית".
סליאר טוען כי תרבות ה"קינסול" (שבו "פוסלים" אדם על אמירות "לא במקום") הקולנועית הפכה לכלי דיכוי עיתונאי. הצעירים ה"ווקיסטים" הצליחו להשתלט על המערכת, תוך יצירת אווירת פחד המונעת ביקורת פנימית. העיתונאים שרואיינו בתחקיר ביקשו להישאר אנונימיים, אך סיפקו תמונות מוכחות של קיר המערכת – המציג תעמולה זהה לזו של המפלגה האנטישמית La France Insoumise.
תגובה מעניינת לתופעה שהכתבה מגלה, על פי סליאר, הגיעה מצד מנהל יחסי הקוראים של העיתון. לאחר איבוד מספר גדול של מנויים, עקב הגיליון לציון שנה לאירועי 7.10, כשנשאל מדוע העיתון ממשיך להשמאיל, השיב כי לא העיתון זז שמאלה – אלא החברה הצרפתית נעשתה ימנית יותר.
דומיניק רייני, ראש מכון המחקר Fondapol, סיכמה את המשבר באופן חד: "'לה מונד' איבד את זכותו להיחשב לעיתון המוביל של צרפת. זהו כעת כלי תקשורת בעל אג'נדה אידיאולוגית, המשתיק קולות אחרים מתוך תחושת עליונות מוסרית".
