הסמטאות יצוקות באפלה קבועה, מכוסות ברזנט ניילון שחור כדי להסתיר את הלוחמים הפלסטינים שם מרחפנים ישראלים מעליהם. דגלי חמאס ירוקים וכרזות לזכר "שהידים" תלויים מהבניינים, רבים מהם ניזוקו קשות במהלך פשיטות ישראליות ותקיפות אוויריות כדי לנסות להדביק לוחמנות הולכת וגוברת בשטח, הניזון מהמלחמה בעזה.
זו לא עזה או מעוז חמאס מסורתי. זהו מחנה פליטים בטול כרם, עיירה בגדה המערבית הכבושה על ידי ישראל, שבה החזיק הפלג הפלסטיני המתון יחסית של הפתח זה מכבר.
לאחרונה פגשתי מפקד מקומי של חמושים צעירים אלה, מוחמד ג'אבר, בן 25, באחת מאותן סמטאות מאובקות ומרוסקות. אחד המבוקשים ביותר של ישראל, הוא ולוחמים נוספים כמוהו אומרים שהם העבירו את הנאמנות מסיעת הפת"ח המתונה יחסית, השולטת בגדה המערבית הכבושה בידי ישראל, לקבוצות קיצוניות יותר כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני מאז. המתקפה בראשות חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר.
שאלו איזה שיעור הוא למד מהמלחמה בעזה, מר ג'אבר עצר לרגע לחשוב.
"סבלנות," הוא אמר. "וכוח. ואומץ".
היו מחנות פליטים בצפון הגדה המערבית, כמו זה בטול כרם חממות של לוחמנות במשך שנים, הרבה לפני המלחמה בעזה, כשהלוחמים נרתעו נגד פעילות ההתנחלות הישראלית ההולכת וגוברת וכישלון תהליך השלום לייצר מדינה פלסטינית. לאחר ה-7 באוקטובר, חמאס דחק בפלסטינים להצטרף להתקוממות נגד ישראל, קריאה שנדמה שחלק מהמחנות הללו נענו לה.
חמושים כמו מר ג'אבר רוצים לדחוק את הישראלים מהגדה המערבית, שישראל כבשה לאחר מלחמת 1967, וחלקם, כמו חמאס, רוצים לדחוק את הישראלים מהאזור כולו.
עוד נשק וחומרי נפץ מיוצרים בגדה המערבית, כך לפי הלוחמים עצמם וגם גורמי צבא ישראלים. לדבריהם, הרשות הפלסטינית הנשלטת על ידי הפתח, שמנהלת חלקים מהגדה המערבית, מאבדת קרקע לפלגים הפלסטיניים הרדיקליים יותר, שנלחמים באופן פעיל בישראל וזוכים לתמיכה רבה יותר מאיראן בצורה של מזומנים ונשק. הוברח לשטח.
הפתח מכיר בזכותה של ישראל להתקיים ומשתף פעולה עם צבאה. אבל חלק מהחמושים המזוהים עם פתח, חלק מגדודי חללי אקצא החיוניים לאינתיפאדה השנייה של תחילת שנות ה-2000, מעולם לא כיבדו את הרשות הפלסטינית ואת פשרותיה עם ישראל והכיבוש. חלקם, כמו מר ג'אבר, פשוט הכריזו על נאמנותם החדשה לפלגים האסלאמיסטיים הקשוחים יותר.
מר ג'אבר, הידוע ברבים בשם שלו, אבו שוג'אא, כלומר אב האמיצים, מפקד על הסניף המקומי של הג'יהאד האיסלאמי, השולט במחנה טול כרם. הוא גם מוביל קולקטיב של כל הפלגים המיליטנטיים באותו אזור, כולל חטיבת חללי אקצא שם, הידועה בשם ח'טיבה. הוא החליף את הפתח, לדבריו, כי היו אלה הג'יהאד האיסלאמי וחמאס שלקחו את המאבק לישראל כדי לסיים את הכיבוש וליצור את פלסטין בכוח הנשק.
מר ג'אבר זכה לסוג של מעמד כת באביב כשהצבא הישראלי הודיע שזה הרג אותו במהלך פשיטה על מחנה טול-כרם. שלושה ימים לאחר מכן, הוא יצא בחיים בהלוויה של פלסטינים אחרים שנהרגו באותה פשיטה, לקול צעקות שמחה של תושבי המחנה.
נפגשנו בסמטה עם רחובות שפרוש לחול על ידי דחפורים ישראלים, לפני שהתכוננו לחלון ראווה כדי להימנע מלראות מל"טים. רזה ומזוקן, לבוש חולצת טריקו שחורה של הוגו בוס ואקדח סיג סאואר על מותניו, צפו במר ג'אבר שישה שומרי ראש. חלקם היו חמושים ברובי M16 ו-M4 עם מחסנים מלאים ומכוונות אופטיות.
היום היה חם להפליא, אבק כיסה את הכל, מונח בשכבות על העלים של העצים המעטים. האזור ניזוק קשות מפגיעות רחפנים ישראליות ומדחפורים משוריינים, שקרעו קילומטרים רבים של סלילה במה שהצבא אמר כי הוא מאמץ לחשוף מטעני כביש וחומרי נפץ אחרים.
האווירה הייתה מחניקה, מהולה בזהירות, כאשר תצפיתנים ושומרי ראש חיפשו אחר חיילים ישראלים סמויים, שמגיעים לפעמים לבושים כעובדי העירייה, אוספי אשפה או רוכלים הדוחפים עגלות עם פירות וירקות.
עוד לפני ה-7 באוקטובר, ישראל נלחמה האיום הגובר של חמושים פלסטינים כמו מר ג'אבר במחנות פליטים בעיירות וערים בצפון הגדה המערבית, כמו טול כרם, ג'נין ושכם. קבוצות מיליטנטיות הקימו דריסת רגל במחנות, שהוקמו במקור לפליטים ממלחמת 1948-1949, אך לאחר מכן הפכו ליישובים עירוניים עניים.
בחודשים שקדמו למלחמה בעזה, כוחות ישראליים פשטו על מחנות הגדה המערבית כדי לשרש נשק, למצוא מפעלי נפץ ולעצור או להרוג מנהיגים כמו מר ג'אבר. היה פלישה ישראלית גדולה לג'נין לפני כמעט שנה, בין היתר.
הרשות הפלסטינית והמשטרה כבר לא שולטות במחנות הפליטים הללו, שבהם החמושים מאיימים לירות בקצינים אם ינסו להיכנס, לטענת החמושים, לפקידי צבא ישראלים ולפקידים פלסטינים, כולל מושל ג'נין, כמאל אבו אל-רוב.
הפעולות הישראליות מטרתן להילחם במה שקצין צבא ישראלי בכיר אחד כינה את תשתית הטרור – מרכזי פיקוד, מעבדות נפץ ומתקנים תת-קרקעיים – שניסו חמושים להקים שם בעזרת כסף ונשק איראניים.
בשנתיים האחרונות הפכו מחנות הגדה למקלט בטוח, ציין הקצין, כי הרשות הפלסטינית לא פעלה שם יותר. הקצין ביקש אנונימיות בהתאם לכללי הקרקע של הצבא הישראלי.
כשהצבא הישראלי תוקף את טול כרם או ג'נין, אומרים התושבים, כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית שוהים בצריפים במרכזי הערים ואינם מתעמתים איתם.
למרות שמר ג'אבר התעקש שאין לו מלחמה עם הרשות הפלסטינית, הוא גינה את אלה "שיש להם רובים ועומדים מול ישראל ולא עושים כלום".
"שחרור אדמותינו הוא הדת שלנו", אמר. "זה לא הסכסוך שלי אלא הסכסוך של העם, מלחמה על אדמה, חירות וכבוד".
ביום ראשון, תקיפת מזל"ט ישראלית על בית במחנה הרגה קרוב משפחה, סעיד ג'אבר, בן 25, לוחם מבוקש שעבר גם הוא מהפתח לג'יהאד האיסלאמי.
מר אבו אל-רוב, המושל, אינו מכחיש שכוחות הביטחון של הרשות נשארים מחוץ למחנות הפליטים, אך הוא מאשים את ישראל. "אם ישראל לא תבוא, אין בעיות", אמר. "ישראל פועלת כל הזמן ליצור פיצולים בינינו, כי אם הם יהרגו את האנשים הם יכולים לקחת את הארץ". ישראל היא זו שגורמת לכאוס, שנכנסת למחנות הפליטים שלנו ללא סיבה, הורגת את הנוער שלנו, כדי להחליש את הרש"פ ולהבטיח שאנשים יאבדו את הכבוד לממשלתם".
בסמטאותיו של מחנה פליטים עני אחר בטול כרם, הופיע בחור צעיר, לבוש שחורים אופנתיים עם לוגו של נורת' פייס ואנדר ארמור. בגיל 18, הוא אמר שהוא נפצע מספר פעמים ויזדהה רק כקוטאיבה, שם דה גרר שלו, המכבד גנרל ערבי מלפני יותר מ-1,000 שנה. הוא שייך לחמאס, השולט במחנה שלו.
לקוטאיבה יש צלקת ארוכה לאורך זרועו השמאלית, צלקת נוספת על הבטן, והוא ענד כתם שחור על עינו השמאלית, שלדבריו איבד כתוצאה מפגיעת מזל"ט ב-19 בדצמבר. הוא אמר שהפצעים הקודמים שלו הגיעו במאי 2023 כאשר חיילים ישראלים לבושים כעובדי עירייה נכנסו למחנה.
הוא אמר שהוא נפצע קשה בפשיטה ההיא, שבמהלכה נהרגו שניים נוספים. קרוביו אישרו מאוחר יותר את סיפורו, אך לא ניתן היה לאשר זאת ישירות מול הרשויות הישראליות.
קוטאיבה נשא מטוס M16 עם כוונת אופטית, אחד משני כלי נשק שלדבריו גנב במהלך פיגוע במאי בבת חפר, כפר ישראלי השוכן לגדה המערבית. התקיפה הזו טלטלה ישראלים רבים ונראה היה שהיא הופכת חלק רגוע מישראל לפחות בטוח, מה שמבשר על מהלכים צבאיים נוספים נגד הלוחמים הפלסטינים.
"אף אחד לא בא אליך ואומר לך להצטרף להתנגדות", אמר קוטאיבה. "מה יש לנו כאן בכלל? אנחנו חיים בכלא".
הוא וחבריו למדו כמה לקחים מעזה, הוסיף.
"אנחנו רואים את הישראלים הורגים את הנשים והילדים החפים מפשע שלנו. התוכנית שלהם היא לבצע כאן רצח עם בשלב הבא", אמר. עזה לפחות "תעודד יותר בגדה המערבית להתנגד".
קוטאיבה שפשף את נעלי הספורט השחורות שלו על מדרכה שבורה בסמטה.
"יש כאן פצצה מתחת", אמר. "כשהישראלים באים".
שומרי הראש והלוחמים המוצבים בפתחי המחנה עובדים במשמרות. הם נושאים מכשירי קשר כדי להתריע מפני פשיטות ישראליות ומפני כל זר שיסתכן בשיטוט פנימה.
רוב הלוחמים האלה, כמו חסן, בן 35, ישבו בכלא הישראלי. לחסן יש שלוש בנות אבל לא רצה לדון בהן או על עתידן או על שם משפחתו, רק על שליחותו.
"כל כניסה חסומה ונשמרת", אמר. "הישראלים יכולים להיכנס בכל עת".
בסמטה היה גם איהם סרודג'י, בן 15, שנולד במחנה הפליטים. הוא לא חבר בשום קבוצה מיליטנטית ואומר שהוא טוב בבית הספר, כשזה לא מתבטל בגלל אלימות.
האם הוא רצה להיות מורה ולעזור כך לאנשיו? "להיות מורה?" הוא ענה. "אין כאן דבר כזה. מה ראיתי בחיי מלבד חיילים ישראלים שפלשו למחנה שלי?"
כשנשאל על חלומותיו, אמר: "אני רוצה לראות חוף. בחיים שלי לא ראיתי חוף".
לצדו היה אחמד, בן 17, נושא רובה M4. "אין מי שלא רוצה לראות את החוף, את האדמה שלקחו מאיתנו?" אמר אחמד.
"אני חולם לראות את ירושלים משוחררת", הוסיף איהם. "הישראלים חיים בארצנו ונהנים, ואנחנו רוצים להוציא אותם בכוח ממה שהם גנבו".
אחר כך הצביע סביבו, על האבק, ההריסות, הרובים.
"תראה למה אנחנו מתעוררים," הוא אמר. "אתה בכלל רואה מדרכה? לפעמים אני חולם על מדרכה חלקה ומדרכה”.
רמי נזאל תרם דיווחים מטול כרם וג'נין, ו נתן אודנהיימר מירושלים.
