המחזה "לילה טוב, אמא" מאת מרשה נורמן, הוא מחזה זוכה פרס פוליצר, העוסק באם ובת, בשיחה אחרונה שנפרשת על ערב אחד. מדובר בהצגה עצובה שיש בה רגעי קסם ומתיקות, הומור אשכנזי במיטבו ומוזיקה חמימה. אבל בסופו של דבר, בעיניי, היא לא מצליחה באמת לפנות לדור החדש שמגיע לתיאטרון. היא ארוכה מדי, הקצב שלה מאכזב, ולמרות רגעי עומק, הזדהות ויופי – משהו שם הולך לאיבוד.
תלמה ובתה לילי גרות יחד בבית קטן. שתיהן כבר לא בגיל שבו אם ובת "אמורות" לגור יחד, אבל החיים הובילו אותן לשם. הבחירה הזו, שנראית מוזרה בהתחלה, חושפת לאט־לאט סיפור של תלות, קיפאון, ואהבה שלא מצליחה לעבור כמו שצריך.
בשיחה אחת, בערב אחד, אנחנו פוגשים אם ובת שהתחלפו בתפקידים: לילי היא זו שמנקה, משלמת חשבונות, דואגת להכל – ואז פתאום, היא מודיעה שהיא רוצה למות. הרגע הזה משנה הכל. תלמה חוזרת להיות אמא: מטפלת, מצחיקה, ומזכירה לנו שלפעמים כל מה שצריך זה חיבוק, עצה, או שוקו כזה מהילדות עם טיפת מלח ובעיקר, שאמא זו אמא, בכל גיל.
הבחירה של שיר גולדברג לביים את כל ההצגה בסלון אחד שלא מתחלף – מעולה. היא משקפת את חוסר השינוי ואת התקיעות של שתיהן. עוד בחירה יפהפייה היא השימוש קורע־הלב בהודעות קוליות – דרך כואבת במיוחד לסמן העברת אחריות. ופתאום, בלי ששמתי לב, גם אני לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
הבימוי, השחרור והמשחק של אודיה קורן ונטע גרטי בתיבול של הומור טוב ורגעים יפים כל־כך – הם הדברים החזקים ביותר בהצגה. אבל בעת הצפייה נחשפת בעיה אמיתית: ההצגה נאמנה מדי לטקסט המקורי, ונשארת ארוכה ונמרחת. במקום להפוך כל רגע לשברירי וגורלי, מצאתי את עצמי ממתינה שיקרה משהו.
לצערי, ההצגה לא הותאמה לדור החדש, קצת לא סבלני, שמצפה לעומק ולקצב מהיר בו זמנית. וזה בדיוק מה שקרה לי – מצד אחד הרגשתי קסם, רוך, אלמנטים עמוקים. מצד שני – חוסר ברק, מונוטוניות, ועייפות רגשית. כן, קל להזדהות עם הכאב של תלמה ולילי. ברור שהן אוהבות זו את זו, אבל הן פשוט לא מצליחות לתקשר. האם לא באמת מצליחה להבין את חוסר האונים של לילי – כאישה קצת שונה בנוף, וכחולת אפילפסיה. הקשר שלהן הוא פצע פתוח, לא מפלט.
וזה עצוב כל כך להבין שלפעמים, אהבה לא מצליחה להתגבר על תהום חוסר ההבנה. תלמה מנסה לדבר בשפה שלה – של הומור, שוקו, וזיכרונות – אבל זו שפה שלילי כבר לא יודעת איך לדבר בה. כשהן צוחקות או רוקדות יחד, זה לא מרפא – זה רק דוחה את הבלתי נמנע. האם מציעה פתרונות של עולם ישן (להתחתן שוב, לצאת יותר), כשמה שלילי באמת צריכה זה שמישהו יישב איתה בשקט, יקשיב, ולא ינסה לתקן.
כאישה, כבת, כחולה כרונית – עולות כאן שאלות לא פשוטות, שאני לא בטוחה בעצמי איך אפשר לענות עליהן. כמו שנאמר פעם בספר "חיים קטנים": "אי אפשר להסביר לבריאים את ההיגיון של החולים – ולא היה לו כוח לנסות".
עוד רובד שנרמז כאן בעדינות: פעם הייתה חלוקת תפקידים אחרת בבית. לילי הייתה "הילדה של אבא", עם שפה משלהם שהאם לא הבינה. כמו שקורה בהרבה משפחות – לכל הורה יש ילד שהוא לא לגמרי מצליח לגשת אליו. וכשמתברר שאולי גם האב התאבד, קשה לא לשאול: האם האם יכלה לפעול אחרת? האם לילי ראתה בהתאבדות שלו דרך לגיטימית? האם מישהו בכלל יכול היה לעצור את זה? ובסוף, למרות הכל – היו רגעים שההצגה נגעה בי. כשהן דיברו על שוקו, כשהן רקדו – בכיתי. גם אני הייתי הילדה הזרה, הלא מובנת, ואני יודעת כמה זה בודד כשאין מי שמדבר את השפה שלך – ואיזה קסם זה שיש כמה רגעים כאלו שכן מצליחים.
וכאן אני נזהרת: לכל מי שמכיר מישהו שהתאבד, או שהנושא קרוב לליבו – שווה לראות, ושווה לקחת בחשבון שאם הפצע עדיין פתוח – אולי זה עוד לא הזמן.
