כעת עברו קרוב ל-10 חודשים שישראל מנהלת מלחמת רצח עם בעזה. צבאו הפר כמעט כל היבט של המשפט ההומניטרי הבינלאומי בהתקפה הבלתי פוסקת שלו על אוכלוסייה פגיעה בלתי נתפסת.
ישראל שללה ממחנה הריכוז בעזה את צרכי החיים הבסיסיים – מזון, מים, תרופות, תברואה, חשמל ודלק. והכוונה שלה לתשתיות אזרחיות הפכה את רוב תושבי עזה לחסרי בית.
שום מטרה צבאית ישראלית לא מחייבת את הסכום הכולל הרס עזה. הריגת 40,000 פלסטינים – מספר הרוגים שעלול להגיע ל-186,000 לפי הערכות מסוימות – ופציעת רבים נוספים אינם משרתים מטרה אסטרטגית ברורה. גם לא ההרס השיטתי והסיטונאי של אוניברסיטאות, בתי ספר, בתי חולים ושכונות בעזה. אם ישראל תרצה לכבוש ולספח את עזה, יש להניח שהיא תרצה לרשת משהו יותר מאזור פיצוץ.
ובעוד שהתנהלותה של ישראל נראית לא הגיונית, כך גם התמיכה הבלתי מותנית שהעניקה לבת בריתה הקרובה ביותר – ארצות הברית -. הגיבוי "הברזל" של וושינגטון לרצח העם שישראל מבצעת, כרסם בסמכותה הבינלאומית ותביעתה לקיים את השיטה הבינלאומית מבוססת הכללים.
רבים מייחסים את חוסר ההיגיון הגס של ישראל לתחושת ההשפלה שעוררה מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. ההיפר-רגשיות הזו האיצה את המעבר ימינה של הפוליטיקה הישראלית, שחוגגת כעת בגלוי מעללי רצח עם. נעלמה הרטוריקה של "דו-קיום בשלום" וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מבטיח במקום "ניצחון מוחלט".
ההיסטוריה יכולה לתת רמז למה הוא עשוי להתכוון בביטוי הזה. זה דומה להחריד למילה הגרמנית Endsieg, שמתורגמת, מילולית, ל"ניצחון סופי" ותיארה את המימוש המלא של שאיפותיו של המשטר הנאצי לג'נוסייד. ההקבלות מצמררות.
בעוד ש-7 באוקטובר עשוי להסביר את התנהגותה של ישראל, הוא בקושי מאיר את השיתוף האמריקאי. נכון, ארצות הברית היא בעלת ברית ישראלית אמינה ובעלת בנקאות, אבל, עד לאחרונה, היא תמיד הקפידה לשווק את עצמה כמתווך שקול בין הישראלים לפלסטינים בשל אינספור השיקולים הבינלאומיים שלה. הזהירות הזו נעלמה. לארה"ב יש נתמך חד משמעית כל שלב במערכה ההרסנית של ישראל בעזה, גם אם היא קראה רטורית ל"איפוק" או "הפסקת אש".
הנאמנות של וושינגטון בולטת. מאז שהחלה המתקפה, הנשיא ג'ו ביידן תמך באופן מלא בישראל בכל צעד ושעל. אבל ארה"ב וישראל הן חברות נפרדות עם אינטרסים שלעתים קרובות שונים. אין ספק שהעמדות האמריקאיות והישראליות לגבי המלחמה חייבות להיות שונות לפחות במעט?
האם יכול להיות שה הלובי של ישראל פשוט מכתיב את מדיניות החוץ האמריקאית? קבוצות כמו הוועדה האמריקאית לענייני ציבור (AIPAC) הן ללא ספק חזקות. אבל הם מייצגים רק שדולות אחת מני רבות שמחפשות השפעה בוושינגטון.
אולי ארה"ב רואה יתד אישי בעזה? הראיות לכך דלות.
אולי אמריקה רוצה את שדות הגז ממש ליד קו החוף של עזה? אבל וושינגטון לא תצטרך לסייע ולתמוך ברצח עם כדי להשיג את הגז הזה. משא ומתן שליו לחלוטין אם כי לא שוויוני יעשה את העבודה.
ואכן, אף אחד מהאמור לעיל לא יסביר מדוע ארה"ב מסתכנת בהצטברות כבוד כזה לא רק במזרח התיכון אלא בכל העולם על ידי גיבוי לרצח העם של ישראל בפלסטינים.
אז מה אם התמיכה האמריקנית ברצח העם של ישראל אינה קשורה לעזה בכלל? מה אם ארה"ב רק מנסה להראות מי הבוס?
בשנים האחרונות התגברו הדיבורים על רב קוטביות. אנליסטים רבים חזו עולם שבו ארה"ב אינה עוד ההגמון העולמי.
בתוך הפטפוט הזה, ארה"ב ספגה הפסד וקיפאון מול רוסיה באוקראינה ובסוריה, בהתאמה. היא נסוגה באופן חד מאפגניסטן, מה שהביא לכך שהטליבאן חזר לשלטון. ממשלות שונות באמריקה הלטינית זזו שמאלה, והגבירו את החיכוך בתוך "החצר האחורית של אמריקה".
בינתיים, היריבה העיקרית של ארה"ב, סין, טוענת את השפעתה על הסצנה העולמית. BRICS – ארגון בין-ממשלתי שבו בייג'ין ממלאת תפקיד מפתח – הפך BRICS+כאשר היא התרחבה לכלול את איראן, איחוד האמירויות הערביות, אתיופיה ומצרים.
הרפובליקה העממית הופיעה לראשונה גם על במת המזרח התיכון, כשגילמה את משכנת השלום בין איראן וסעודיה ב-2023 והקלה על התקררות הלחימה בתימן.
בקיצור, נראה היה שאמריקה נמצאת ברגל האחורית, כאשר מעמדה כמעצמת העל העולמית הדומיננטית נראית רעועה יותר ויותר. בעזה היא רואה הזדמנות לבסס את עצמה מחדש.
כך עלינו להבין את המעורבות האמריקאית בעזה. אחרת מדוע ארה"ב תחזק מאוד את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון בתגובה למתקפה חד פעמית של חמאס חמוש קל? זוהי מעצמת על חסרת ביטחון, נואשת להוכיח את הבכורה המתמשכת שלה. וזה מתעלם אפילו מהעקרונות הבסיסיים ביותר של המשפט ההומניטארי הבינלאומי כדי להראות שאף אחד לא יעצור את זה.
הייתה התנגדות מסוימת. בעלות הברית האיראניות קראו תיגר על הכוחות האמריקאים והישראלים באזור. טהרן השיקה א התקפה אווירית מסיבית נגד ישראל על רצח בכירים איראנים בסוריה. היא צפויה לעשות את אותו הדבר כעת בנוגע להתנקשות במנהיג חמאס איסמעיל הנייה.
חיזבאללה גם פתח בשורה של תקיפות כנקמה על תקיפות ישראליות קטלניות בשטח לבנון. זה כנראה יעשה את אותו הדבר לגבי ההתנקשות ב פואד שוקר.
בים האדום יש לחות'ים בתימן שיבשו נתיבים מכריעים ושלח רחפנים וטילים לעבר ישראל בתגובה לזוועותיה בעזה.
דרום אפריקה הגישה תביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), והאשימה אותה ברצח עם; בית המשפט הוציא פסק דין ראשוני לפיו פעולות ישראליות מהוות ככל הנראה רצח עם.
על רקע הדחיפה הישראלית והאמריקנית לבטל את כספי סוכנות הסעד והעבודות של האו"ם לפליטים פלסטינים (אונר"א), סין תמכה בארגון והכריזה על מימון חירום. היא גם קראה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ולהכרה בה וסייעה להבטיח הסכם אחדות בין פתח לחמאס.
אבל כל זה לא הספיק כדי לערער על המשאבים והכיסוי הדיפלומטי הבלתי מוגבל לכאורה שארצות הברית מספקת לישראל.
מטרת BRICS+ היא להתמודד עם ההגמוניה המערבית. עם זאת, סין, המנהיגה והכלכלה הגדולה ביותר שלה, לא נראתה נועזת יותר מכמה שחקנים בתוך כוחות הגמוניים כמו האיחוד האירופי. היא הגבילה את עצמה לרטוריקה תומכת וכמה יוזמות דיפלומטיות, בעוד שרוסיה הושתקה בצורה בולטת והודו בגלוי פרו ישראל.
BRICS+ יכול היה לעשות הרבה יותר כדי לנסות לעצור את רצח העם. הם יכלו לעשות הרבה יותר כדי לתמוך באופן מוחשי בתושבי עזה ברגע הכואב ביותר שלהם. אבל הם לא עשו זאת.
אמריקה קוראת לבלוף של BRICS+ וחושפת אותו כנמר נייר. למעט דרום אפריקה ואיראן, הגוש פשוט לא פגש את הרגע. זה אומר שארצות הברית הבינה את דעתה. היא עדיין מעצמת העל של העולם עד ש-BRICS+ יכול להוכיח אחרת.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
