ביסאן אוודה, עיתונאי פלסטיני צעיר, פעיל ויוצר קולנוע מעזה, ראוי לשבחים הגבוהים ביותר על עבודה מצוינת היא עשתה ב-11 החודשים האחרונים כדי לחשוף את המציאות של מלחמת רצח העם של ישראל על עמה. כבר מההתחלה היא הייתה קול אמין, אינפורמטיבי ואמין מהשטח בסכסוך שהרג יותר עיתונאים מכל אחד אחר בזיכרון האחרון.
בסיכון אישי משמעותי היא מדווחת על מצוקתם של עשרות אלפי ילדים שהפכו ליתומים בעזה. היא שופכת אור על ההרס הנרחב שחוללו כלי הנשק המתקדמים שסיפק לישראל ממשל ביידן. למרות מאמציה של ישראל להסתיר את האמת, היא מראה לעולם כיצד פלסטין עוברת נכבה נוספת.
ככזה, אני שמח שהיא הייתה מועמדת לפרס אמי בקטגוריית "סיפור מצטיין בחדשות קשות" עם סרט תיעודי קצר היא יצרה עבור AJ+ שכותרתו "זה ביסאן מעזה ואני עדיין בחיים". הסרט הנוקב והחריף בן שמונה הדקות עוקב אחר המסע שלה כשהיא נאלצת לעזוב את ביתה בעיר עזה ונעקרה פעמים רבות על רקע המתקפה המתמשכת של ישראל על הרצועה.
למרבה הצער, כמעט מיד לאחר ההכרזה על מינויה, מגיני מלחמתה של ישראל – וההסתערות בו-זמנית על העיתונות – יצאו לדרך. קמפיין למנוע מאודה לקבל את ההכרה הראויה על עבודת המופת שהצליחה לעשות בתנאים הקשים ביותר.
ראשית, יועץ תקשורת ישראלי האשים את אודה בכך שהוא חבר בחזית העממית לשחרור פלסטין – תנועה פוליטית שמאלנית פלסטינית המוגדרת כ"ארגון טרור" על ידי כמה מדינות מערביות, כולל ארצות הברית – האשמה שהיא מכחיש. זה הוביל חשבונות פרו-ישראליים בעלי פרופיל גבוה ברשתות החברתיות לתקוף את העיתונות שלה כתעמולת טרור ולגנות את מועמדותה לאמי.
כתוצאה מכך, ב-20 באוגוסט, פרסמה עמותת תעשיית הבידור הפרו-ישראלית "קהילה יצירתית לשלום" מכתב פתוח לאקדמיה הלאומית לאמנויות ומדעי הטלוויזיה (NATAS), הגוף האחראי על פרס החדשות והאמי התיעודי, בבקשה למועמדותו של אוודה. חזר בו בהתבסס על האשמות אלו.
למרבה המזל, האקדמיה עמד מאחור ההחלטה למנות את אודה. אדם שארפ, נשיא ומנכ"ל NATAS, הצהיר כי ארגונו לא ראה שום עדות לכך שלאוודה יש קשרים פעילים עם ה-PFLP. עוד ציין כי לפרס יש היסטוריה של הכרה ביצירות שהיו שנויות במחלוקת, "בשירות המשימה העיתונאית ללכוד כל היבט של הסיפור". הוא גם הדגיש שעבודתו של אוודה נבחרה למועמדות על ידי שופטים בלתי תלויים מהתעשייה, ומתוך 50 הגשות באחת הקטגוריות התחרותיות ביותר של השנה.
ההצעה שהועלתה במכתב הפתוח כי לאוודה יש "קשרי טרור" ולכן אין לכבד את העיתונות שלה אלא לזרוק אותה כתעמולה, היא מגוחכת. לכל מי שיש לו מעט ידע בהיסטוריה של העם הפלסטיני וההתעללות הבלתי פוסקת שספג במשך עשרות שנים תחת הכיבוש הישראלי, ברור שכמו רבים אחרים לפניה, אודה מועדת להזכיר לעולם את האנושיות של העם הפלסטיני. וחשיפת האמת על מבצע הטיהור האתני האכזרי של ישראל.
נרטיבים ישראלים, הממסגרים פלסטינים כתת-בני אדם אלימים מטבעם, בלתי סבירים – כפראים אנטישמיים שתוקפים את ישראל הנדיבה והמתורבתת ללא סיבה – שלטו בתקשורת המרכזית ללא אתגר במשך זמן כה רב עד שהפכו למציאות מקובלת. כשכלי תקשורת רבים כמעט ולא נותנים לפלסטינים במה לדבר על המציאות שלהם תחת הכיבוש הישראלי, אנושיותו של עם שלם נמחקה בעיני הקהילה הבינלאומית, עם השלכות הרסניות.
לאחרונה, הופעת המדיה החברתית, ועלייתם של קולות תקשורת בדרום הגלובלית כמו אל ג'זירה, החלו להפריע לסטטוס קוו העצוב הזה.
מאז תחילתו של הפרק האחרון והאלים הזה ברצח העם הפלסטיני של ישראל, קולות פלסטינים ישרים, ישירים ואמיצים כמו זה של אוודה פרצו את התבנית של נוף תקשורתי שנשלט בעבר בקפידה, שנוהג להתחנף לנרטיבים קולוניאליים.
עבודתה, המסומנת בעוצמה גולמית ובחוב רגשי עצום, הגיעה לאנשים ברחבי העולם וחשפה רבים מהם למציאות הכואבת של להיות פלסטיני בעזה בפעם הראשונה. ואכן, אפריקאים רבים כמוני, שבמשך זמן רב מדי היו תלויים בתפוקה המוטה של ערוצי חדשות מערביים כדי להבין את מה שמכונה "הסכסוך במזרח התיכון" מצאו את התיאור האותנטי של אוודה על המציאות הפלסטינית מודיע ומרענן כאחד.
בנוף תקשורתי שבו דוברי הצבא הישראלי מקבלים גם את המילה הראשונה וגם את המילה האחרונה בדיווחים החדשותיים על רצח העם שהם מבצעים, שבו פלסטינים שאיבדו עשרות בני משפחה בהפצצה ישראלית נעשים לגנות כל מאמצי התנגדות כדי לאפשר להם לדבר על אובדנם, שבו פלסטינים "מתים" באופן בלתי מוסבר, אך ישראלים "נהרגים" ו"נשחטים", יש להעריך, לכבד ולהגן על קולות כמו זה של אוודה, בכל מחיר.
מאז הקמתה של ישראל, התקשורת המערבית הייתה שותפה לפשעיה נגד פלסטינים. במיוחד ארגוני תקשורת בריטים ואמריקאים מובילים, שבמשך עשרות שנים החזיקו במונופול על ההחלטה מה מקובל כ"אמת" על ישראל-פלסטין, סייעו לישראל לתת לגיטימציה לאלימות ולגניבת קרקעות שלה על ידי דחיפה של נרטיבים המביאים לדה-הומניזציה של פלסטינים.
אבל כעת, כשאוודה, ועיתונאים פלסטינים אמיצים אחרים כמוה, מצליחים להגיע לקהלים גדולים, הארגונים הללו איבדו את הכוח לפעול כבורר האמת היחיד בעניין ישראל-פלסטין. ישראל לא יכולה עוד להשתיק קולות פלסטינים ולגרום לעולם לקבל את הנרטיבים הישראליים כאמת שאין עליה עוררין של הסכסוך.
אוודה, בגיל 25 בלבד, תרם הרבה יותר משמעותי לעיתונאות ולהבנה העולמית של הסכסוך בפלסטין בעשרת החודשים האחרונים מאשר עשו זאת בעשורים רבים העיתונאים המערביים המנוסים, המתופפים בנקודות הדיבור הישראליות.
הדיווחים של אוודה אינם דרמטיים ואינם מרגשים; הם לא מתמכרים לסנסציוניות צבעונית. במקום זאת, הם מציגים את המציאות הנוקבת של הקיום הפלסטיני, חדורת הבלתי נמנעת של סבל עמוק, ייסורים ומוות. הדיווחים הללו הם השתקפויות חסרות יופי של עם וארץ שנחרבה על ידי ישראל, וחושפים את מעמקי הכישלון האנושי והשחיתות המוסרית המערבית.
באמצעות סרטיה הקצרים, אודה חושפת כיצד יותר מ-40,000 פלסטינים, רובם נשים וילדים חפים מפשע, לא "איבדו את חייהם" לפתע בתוך "סכסוך" בין "ישראל וחמאס", אלא נהרגו באכזריות על ידי כוח צבאי כובש. חמושים בכלי הנשק החדישים שסיפקו מעצמות המערב. אוודה מעביר את סיפורי המתים, ומזכיר לעולם את אנושיותם, ואת אנושיותם של הפלסטינים שעד כה שרדו את רצח העם הזה.
זה מה שעיתונות עושה במיטבה. בשביל זה יש עיתונות. וזו הסיבה, אני חושק בכל ליבי שאוודה יזכה בפרס האמי ב-15 בספטמבר. אני יודע שאוודה לא עושה מה שהיא עושה כדי לזכות בפרסי המערב. אני יודע שהעבודה שלה תישאר בעלת ערך וראוי לציון גם אם היא לעולם לא תזכה בפרס נוסף או בשבח חשוב. אבל אם היא תנצח, זו עדיין תהיה סטירת לחי של מי שכמו החותמים על המכתב הפתוח לנת"ס, רוצים שישראל תמשיך לעצב את הנרטיב של ה"סכסוך" הזה לבד. זה יראה שאי אפשר להתעלם מעבודתם של עיתונאים פלסטינים, והאמת של פלסטין – ורצח העם הזה – לא תישאר מוסתרת.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
