בתוך המתקפה הישראלית הגדולה ביותר על הגדה המערבית הכבושה מאז האינתיפאדה השנייה, העיר ג'נין ומחנות הפליטים הסמוכים לה שוב מוצאים את עצמם במוקד התקפות צבאיות ישראליות.
בזמן כתיבת שורות אלה, העיר ג'נין, שבה מתגוררים כמעט 50,000 בני אדם, הייתה מוקפת על ידי כוחות ישראליים כחלק מהתקפה רחבה יותר שגרמה להתקפות שנפתחו בג'נין, שכם, טובאס, טול כרם ועד כה נהרגו 10 פלסטינים ופצעו רבים נוספים.
הגישה לבתי חולים הייתה חסום במחסומי לכלוךעם מתקנים רפואיים אחרים מוקפים בכוחות.
בהצהרה, הרשות הפלסטינית השלטת (הרשות הפלסטינית), שיש לה אחריות נומינלית על השטח, אמרה כי בתי החולים נמצאים במצור והזהירה מפני "השלכות" על מה שלדבריה הם איומים להסתער עליהם.
ג'נין הייתה המוקד לפלישות צבאיות ישראליות פעמים רבות בעבר, אשר בהיסטוריה ארוכה של תקיפות צבאיות היו, כדברי זייד שועבי, מארגן זכויות אדם פלסטיני בגדה המערבית, "כמו עזה בקנה מידה קטן יותר. ".
"לא רואים כבישים כי הם הרוסים. התשתית… מערכת הביוב והחשמל וצנרת המים ורשתות התקשורת נפגעות", אמר לאל ג'זירה ביוני.
פלישות חוזרות ונשנות
ההתקפות הישראליות על ג'נין אינן חדשות כמעט.
מהתקיפה הנוכחית ועד לאלימות של האינתיפאדה השנייה בין 2000 ל-2005, ג'נין רק לעתים רחוקות הייתה רחוקה מהסערה הקשה ביותר שממשיכה להשתולל ברחבי הגדה המערבית.
מחנה הפליטים בג'נין נחשב לביתם של כ-14,000 בני אדם, כמעט כל צאצאי הפלסטינים נושלו מאדמתם ובתיהם כאשר מדינת ישראל הוקמה ב-1948.
התנאים במחנה נואשים. מבין 10 המחנות ברחבי הגדה המערבית הכבושה, ג'נין היא בעלת שיעורי האבטלה והעוני הגבוהים ביותר, לפי סוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים, אונר"א.
בינואר אשתקד, תקיפה ישראלית על מחנה הפליטים עלתה לכותרות ברחבי העולם. במהלך הפלישה נהרגו 10 פלסטינים, אחד מהם סבתא, מג'ידה אובאיד.
במהלך תקיפות חוזרות ונשנות, כוחות ישראליים הורסים שכונות שלמות בטענה שהם מכילים לוחמים. אזרחים נענשים בתהליך – נהרגים, נעצרים או הופכים לחסרי בית, אמרו פעילים לאל ג'זירה.
ג'נין נפגעה קשות במיוחד במהלך האינתיפאדה השנייה.
בשנת 2002 פתחה ישראל במתקפה גדולה על מחנה הפליטים ג'נין, זירת האלימות הקשה ביותר במהלך התסיסה.
במהלך ימי אלימות באפריל אותה שנה, נלחמו חי"ר, כוחות קומנדו ומסוקי סער ישראלים בלוחמים חמושים קל ומלכודות תוצרת בית ברחבי המאהל האזרחי, בתגובה שגונתה לאחר מכן כ"לא פרופורציונלי" על ידי קבוצות זכויות
דו"ח של האו"ם שפורסם מאוחר יותר באותה שנה, אמר כי 52 פלסטינים נהרגו, כאשר כמחציתם היו אזרחים.
ישראל איבדה 23 חיילים.
הִתנַגְדוּת
למספר קבוצות חמושים נוכחות בג'נין, כולל הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.
גם לחמאס השולט ברצועת עזה ולזרוע החמוש של סיעת הפתח של נשיא הרשות מחמוד עבאס יש נוכחות, כאשר במחנה פועלים לוחמים תחת מטריית גדודי ג'נין.
"הקבוצות הללו (בג'נין) התחילו כמנגנון הגנה קהילתי, כך שככל שהפשיטות של ישראל נעשו אלימות יותר וככל שהן יותר מערכתיות, כך גדלו הקבוצות הללו", אמר לאל תחני מוסטפא, מומחה לישראל-פלסטין של קבוצת המשבר הבינלאומית. ג'זירה מוקדם יותר השנה.
לדבריה, הצעירים המצטרפים לקבוצות אלה מגיבים להעמקת הכיבוש של ישראל ומאוכזבים מהרשות הפלסטינית, המנהלת את הגדה המערבית הכבושה ונחשבת כגורם עזר ישראלי על ידי פלסטינים רבים.
הסיכוי לשכר הרגיל שלעתים קרובות מלווה חברות בקבוצה חמושה, כמו גם ההזדמנות "למות בגאווה", הובילו לצטרפות צעירים נוספים לשורות ההתנגדות, אמר שועבי, פעיל זכויות האדם הפלסטיני, לאל-ג'זירה .
"משפחות של קדושים – גם אם הן חשות כאב – מבינות מדוע אחיהם (או בניהם) או בני משפחה אחרים מתערבים בהתנגדות", אמרה לאל-ג'זירה.
"גם אם הם לא חברים בהתנגדות, הם ממוקדים. הם חושבים שגם הם עלולים למות בגאווה בהיותם חברים בהתנגדות".
התנגד
מעמדה של ג'נין בתוך הדמיון העממי הישראלי כמרכז התנגדות בא לידי ביטוי לא פעם בפרלמנט של המדינה, הכנסת.
בדצמבר אשתקד, בעקבות מבצע צבאי בג'נין לפני עלות השחר, הגן השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר על חיילים ישראלים שהשתמשו ברמקול של מסגד כדי לשדר שירים דתיים יהודיים לאוכלוסייה הסמוכה.
ביוני אותה שנה, לאחר פלישות נוספות לאזור, קרא שר האוצר מהימין הקיצוני של ישראל בצלאל סמוטריץ' לפריסה צבאית מלאה בעיירה, כולל טנקים וכוח אווירי, לאחר שבעה חיילים ישראלים נפצעו במהלך הלחימה בה.
כוחות ישראליים הרגו ארבעה פלסטינים בפעולה זו.
לדברי אורי גולדברג, מנתח פוליטי תל אביבי, מעמדה של ג'נין כמחנה פליטים אינו מצליח להירשם לציבור ישראלי שהתרגל לראות את עצמו כקורבן.
"לא, נושאים הומניטריים והמצוקה הפלסטינית לא ממש חשובים לישראלים", אמר. "אתה שומע ביטויים כמו 'קן הטרור' וביטויים דה-אנושיים אחרים על ג'נין יותר מאשר בכל מקום אחר".
חלקית כתוצאה מכך, הנוכחות הצבאית של ישראל גדלה בקצב גבוה יותר סביב מחנות הפליטים בג'נין ובטול כרם מאז תחילת המלחמה בעזה מאשר בכל מקום אחר, אמר גולדברג.
"זה חלק מאותו מחזור," הוא המשיך, והציג כיצד ההתנגדות המזוינת בג'נין הובילה לתגובת ברירת המחדל בקרב המחוקקים בישראל והציבור של "הו, ג'נין. זה רע. אנחנו צריכים לעשות משהו", לפני שמושמעות קריאות לפעולה צבאית ומסופקים פרטים על כל האשמה.
