בנאום שנשא ביום רביעי בפגישה משותפת של הקונגרס של ארצות הברית, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, דחף את הביקורת הבינלאומית על כך שישראל מבצעת פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בעזה, שם כ-40,000 בני אדם – גברים, נשים, ילדים ותינוקות – נהרג עד היום. הוא גם הכפיל את מדיניות רצח העם וההשמדה של ממשלתו, וסירב לאותת ששפיכות הדמים תיפסק בקרוב. הוא זכה למחיאות כפיים סוערות מכמה מהפוליטיקאים המובילים באמריקה.
אילו היו השטן וחניכיו יורדים לכדור הארץ ומבצעים טקס, אפילו הם היו פחות נועזים.
עדויות מדעיות מצביעות על כך שהכל יכול ברא את העולם לפני ארבעה מיליארד שנים. מאז, הוא נהרס ונבנה מחדש פעמים רבות. במהלך 200,000 השנים האחרונות, האנושות הקימה מוסדות, ארגונים והסכמים כדי לשמור על שלום ולקדם סדר על ידי למידה מטעויות העבר.
ואכן, זה מה שמבדיל אותנו מכל שאר היצורים: אנו מסוגלים באופן ייחודי לצבור ידע ולהעבירו לדורות הבאים – בניגוד לבונה, למשל, שבנה את אותו סכר בדיוק במשך מיליוני שנים.
לכן, מטריד שדבריו של אנטוניו גראמשי משנת 1932, שקדמה למלחמת העולם השנייה, נותרו רלוונטיים להפליא כיום: "העולם הישן גוסס, והעולם החדש נאבק להיוולד; עכשיו זה זמן המפלצות." מאה שנה לאחר מכן, האנושות הפכה למעגל. למרות הקמתם של מוסדות כמו האו"ם וקבלת מסמכים כמו ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם שמטרתה לקדם שלום וצדק, אנו עדים לרצח העם הראשון בסטרימינג בשידור חי בהיסטוריה.
סוג הסבל המתחולל כיום בפלסטין הוא חסר תקדים. העם הפלסטיני, שמתנגד לעוולות כבר 75 שנה, מעז כעת לשרוד מול קהל עולמי. ההתנגדות של העם הפלסטיני היא סמל למאבק אנושי רחב יותר לצדק, כפי שנלכד באחד השירים האהובים עלי, "בקרוב תזרח השמש", מאת ארדם בייאזית:
"אתם גיבורי האנושות המתנגדים בין גלגלי שיניים פלדה."
עובדה שאין להכחישה היא שהמאבק לצדק והמאבק למען עולם טוב יותר הם נושאים רב שנתיים המהדהדים עמוק בתודעה הקולקטיבית שלנו. כשורה אחת נוקבת במיוחד משיר אהוב אחר, "החיים יקירי" של איסמט אוזל מספר:
"מה שאני יודע זה
חַי
פירושו להילחם תחת שמיים בהירים
לאהבת ילדים".
ציווי זה אינו רק אידיאל תיאורטי אלא הכרח מעשי שעל האנושות לאמץ כדי למנוע הישנות של זוועות היסטוריות ולהבטיח עולם צודק ושליו.
לפני כ-20 שנה, כשהייתי עוזר מחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), התכנסה קבוצת סטודנטים כדי להעלות את המודעות למאבק הפלסטיני. היינו מעלים פוסטרים, מקרינים סרטים אינפורמטיביים ומחלקים עלונים. האדישות, המונעת מהקהילה הבינלאומית לנקוט בפעולה משמעותית כיום, התבטאה אז בצורת השאלות הבאות: מה זה ישתנה? האם זה יעזור לעצור את הדימום לאחר עשרות שנים?
הספקנות הזו הייתה מובנת אך בסופו של דבר לא הייתה במקום. ההשפעה של פעולות חסרות משמעות לכאורה אינה תמיד מיידית או גלויה, אך הן תורמות לתנועה רחבה יותר של מודעות ושינוי. ואכן, תודה לאללה, מחאות שטפו את ארצות הברית ואירופה, כולל בתי הספר היוקרתיים בעולם כמו הרווארד, MIT, קולומביה ואחרים.
הפעולות שלנו, בין אם באמצעות אירועים מאורגנים או מאמצים אישיים, תורמות למאבק הרחב יותר לצדק. אנחנו לא רק צופים פסיביים אלא משתתפים פעילים בעיצוב המרקם המוסרי של החברה שלנו. השינויים שאנו מחפשים חייבים להתחיל בתוכנו. כפי שאמרתי לחבריי לפני שני עשורים, ההתנגדות והמאבק הם לא רק עבור הגיבורים בחזית, אלא עבור כולנו, כדי להפוך את האדישות שלנו לעשייה.
המטרה הסופית היא לטפח עולם שבו הילדים שלנו יכולים לגדול בביטחון ובכבוד. זה דורש מאמץ קולקטיבי לקיים צדק, לערער על דיכוי ולקדם שלום. השיר ממשיך:
"כי אם לא נילחם,
הכיכר שחלקנו בזמן הארוחות,
החלקים החמים של ילדותי,
היה, כמו רוב הפצעים,
מתפשט על פני האדמה,
הבשר שלנו ירקב
ולגרום לכל השמים להסריח."
אלא אם כן נפעל כעת, זו תהיה התוצאה. אז מה יידרש כדי שהאנושות תנטוש את הנחת היסוד לאפוקליפסה כזו? הבה נמשיך לדקלם את השיר:
"העולם
פונה בעקשנות בלתי פוסקת,
כמו כוכבים מתפשטים תחתינו
והפנים שלי ממהרים אל המים
וההתגלות"
הפלסטינים ממלאים את חובתם בהתנגדות. כולנו צריכים לשנות. כולנו – לא רק קומץ האנשים שכבר עומדים על הצדק בפלסטין. לא ניתן להציל את העולם אלא אם כן ועד שהשאר ישתנו. תנו לנו היום לעשות את הצעד הקטן ביותר לקראת עשיית הכמות הקטנה ביותר של טוב, כך שבעוד שני עשורים, אנחנו יכולים להגיד לילדינו שאנחנו עמדנו על מה שנכון לעולם הוגן.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
