ספטמבר בפתח והחופש הארוך כמעט מאחורינו, ההכנות לשנה החדשה בעיצומן וההורים כולם כבר ברשימות המתנה למרכזי החוגים והספורט לקראת העונה החדשה. כבר כתבתי לכם כאן בעבר על ילדים וחוגים, הפעם אשים לכם את הדגש על גילאי 7-12 בהם התחביב/חוג פנאי של אחה"צ כבר עולה שלב ומתחיל להיות יותר רציני.
אם הגעתם לשלב הזה עם אחד הילדים שלכם והוא הצליח להתמיד ולהראות רצינות לאורך זמן בתחום מסוים, כנראה שהשנה הוא ירצה ללכת צעד נוסף קדימה ואולי להתחיל להפוך את אותו תחביב לעיסוק מושקע יותר מבחינת יכולוח ומבחינת הזמן הפנוי שלו. זה השלב בו מתחילים מיונים לנבחרות, ליגה, קבוצות לפי רמות ואולי גם תחרויות ספורט (אישי או קבוצתי).
אז מה חשוב לדעת לכל מי שהילד שלו מראה יכולות ורצון לעסוק באופן מקצועי יותר בתחום ספורטיבי ומה החלק שלנו ההורים בכך:
ניסוי וטעייה: גם אם נדמה לכם שהילד "אול אין" בתחום מסוים, שהוא טוב ומוכשר בו ונהנה לעסוק בו- זה לא מעיד בהכרח על ההמשך וחשוב לאפשר לו פתח יציאה ללא תנאים וללא רגשות אשם. נכון, בשלב כזה נצפה מהם לקחת אחריות ונשקיע יותר זמן וכסף ולכן מידת האכזבה או הכעס עלולה לגדול בהתאם, אבל זה שלב מאוד רגיש מבחינת הילד והרבה מהדברים שהוא עומד לעבור יהיו לו מאתגרים, חדשים ושונים משאר הילדים בשכבת בגיל שלו וזה יציף בהתחלה התלבטויות גדולות ואולי גם הבנה שה"מחיר" גדול מידי עבורם וזה בסדר לשנות דעה, להתחרט, לקחת צעד אחורה ולהישאר בגדר "חובבני" לצורכי הנאה. גם שעות הלמידה לילדים שעוסקים באופן רציני בספורט הישגי עלולים להיפגע אם לא יודעים לאזן ולשלב את שני הדברים האלו נכון וגם הפן החברתי. לכן אין לדעת מראש ועם כל הרצון והמחויבות בהתחלה, תנו לילד מרחב והזדמנות אמיתית לנסות, לטעות ולבחור את הדרך שלו.
הטיפ הזה הוא להורים שהילדים שלהם כבר לגמרי בתוך עולם התחרויות ומבינים היטב את כובד המשקל. כן גם לכם יש חלק ניכר במאמץ- להסיע ולהחזיר 4-6 ימים בשבוע מאימונים, לשלם על ציוד מקצועי יקר, לטוס לחו"ל לתחרויות בינ"ל ואפילו לתכנן את החופשות המשפחתיות לפי הלו"ז של הילד הספורטאי שלכם. התמיכה שלכם ומתן המשאבים ההכרחיים האלו קריטיים להצלחה של הילד, הוא זקוק למעטפת הזו לא רק של הצוות המאמן אלא גם לתמיכה הלוגיסטית ולשיתוף הפעולה הנדרש אפילו שזה דורש מכם לא מעט. אני באופו אישי קוראת לעצמי כאמא לילדה ספורטאית "תומכת לחימה" ממש כמו התפקיד בצבא שהוא אקוטי עבור מי שלוחם בשטח ובלעדיהם זה לא היה מתאפשר. תוודאו שאתם מבינים את המשמעות ויכולים לעמוד בה כי אחרת זו תהיה עוגמת נפש לכל הצדדים.
גוף ונפש ביחד: נכון ילדים ספורטאיים מראים יכולות מופלאות שאפילו ההורים משתאים ולא מאמינים והילדים האלו "נתפסים" ומתויגים לעיתים כילדים מאוד חזקים. העניין הוא שנפש של ילד היא עדיין לא בשלה מספיק להתמודדות של עולם המבוגרים וצריך לשים לב לציפיות ולעומס הרגשי שהם מתמודדים איתו בכל הקשור להצלחה/כישלון או הפסד ולוודא שהתמיכה שלכם לא מסתכמת רק בלוגיסטי אלא בעידוד מדויק, חשיבות של הדרך שהילד עובר ולא רק על התוצאות הסופיות וכמובן להעניק אהבה ללא תנאי.
אל תוותרו לו על על השגרה: ילדים ששקועים כל כולם בספורט או בתחום מסוים יכולים בקלות לשכוח שיש עוד עולמות תוכן סביבם, אם זה חיי חברה (שלא במסגרת התחום) ואם זה רוח שטות ושעמום שחשובה לא פחות בגילאים האלו (לא לאבד את הקלילות) וכמובן השקעה בלימודים ובחיי המשפחה. קשה למצוא זמן כי מי שכבר נמצא בזה יודע שאין סופ"שים אפילו לילדים ספורטאיים אבל בתוך הלו"ז הצפוף נסו לפנות יחד איתו באופן יזום מקום ופעילויות קבועות שיוכל לקיים בדיוק את זה. אם יש לכם זיקה לתחום בעצמכם או שהייתם ספורטאים בעצמכם בעבר או קיום, נסו לחזק את הקשר ואת פעילות הפנאי שלכם לעשות יחד משהו ספורטיבי או אפילו לתת לילד ללמד אתכם שיעור באותו התחום.. זה מעצים את הביטחון של הילד ומקרב את היחסים.
ולכל מי שהילדים שלו יוצאים ונכנסים מחוגים לאורך כל השנה, חשוב לי לציין שזה תקין ונורמלי ואין שום בעיה שילדים יחליפו תחומי עניין ולא "יתמידו" כי צריך לזכור שהם בסוף רק ילדים וחוץ מהטרטור של הרשמה/ביטול לכם ההורים מול המערכת, אין באמת סיבה או יכולת להכריח או להתעקש להישאר בחוג או בקבוצה שלא מתאימה לו. תזכרו שגם אנחנו המבוגרים לפעמים נרשמים לזומבה ואז מחליפים לפילאטיס או פתאום מתחשק לנו להבריז ולהתבטל. זה תקין ולא מעיד על חוסר יציבות או בעייתיות מסוימת בהתנהגות הילד. בסופו של דבר גם לילדים בספורט הישגי וגם לילדים בחוגים "רגילים" החלק הכי חשוב הוא הרצון, ההנאה והאהבה שלהם לתחום.
שתהיה שנת פעילות ספורטיבית, קלילה מהנה ומוצלחת לכל ילדי ישראל.
ליטל גרינברג, "אמא יכולה" מאמנת ומדריכת הורים
