"עכשיו יש לך משפחה גדולה שתמיד לצידך", כתבה לי חברי הפלסטיני נתמי אבושדק בספטמבר לאחר שעזרתי לו בעניין אישי.
ב-26 באוקטובר, כמעט מחצית מה"משפחה הפלסטינית הגדולה" החדשה שלי בבית לאהיה, בצפון עזה, נפל קורבן לפצצות ישראליות. 28 אנשים מצאו את מותם, ורבים מהם נשאר מתחת להריסות.
הסבל הרחוק מרגיש קרוב
פגשתי את אבושדקים בפעם הראשונה במרץ, לאחר שבכיתי ללא הרף במשך חודשים בגלל החדשות הדיסטופיות והתמונות מעזה. כדי לעזור להפיג את תחושת חוסר האונים שלי, התנדבתי לאסוף ציוד רפואי עבור נתמי בברלין, שאותו הוא יעביר מאוחר יותר לעזה.
פגשתי את אחיו של נתמי אשרף ובן דודו ועם, שהתגוררו כבר שמונה חודשים בברלין. לעומת הרוגע שלהם, הייאוש שלי הרגיש כמעט מגוחך. הם מצפון עזה, למדתי מ-Weam.
תמונות ממדיה חברתית ומדיה בינלאומית הציפו את מוחי: ים של תיקי גוף לבנים, גופות מרוטשות, משלוחי סיוע חסומים, רעב – אנשים שותים מי מלח, אוכלים מזון לבעלי חיים ועשב. כלבים אוכלים גופות אדם. ילדים מורעבים כחושים עד העצם.
ועם סיפר לי שמשפחתו, כולל אשתו ושלושת ילדיו הקטנים, חיה מחסה בבית ספר בבית לאהיה. הרגשתי חסר אונים, חיפשתי מילות נחמה. ווים חייך בעדינות ואמר, "אלחמדולילה על הכל" – השבח לאל על הכל.
אלחמדולילה – הביטוי הזה סיכם את רוב השיחות שלנו לאורך היום. כמוסלמים, אנחנו מאמינים שהכל בא מאלוהים ויש לו מטרה, גם אם אנחנו לא מבינים אותה כרגע. אלוהים מתכנן לטווח ארוך ותמיד לטובתנו.
הגענו לעבודה, מתבדחים מדי פעם. הלב שלי הרגיש קצת יותר קל. הרגשתי את החוסן שמיוחס לרוב לפלסטינים, והרשיתי לעצמי להתרומם מזה.
המשורר הפלסטיני רפיף זיאדה כתב:
"אנחנו הפלסטינים מלמדים את החיים אחרי שהם כבשו את השמיים האחרונים. אנחנו מלמדים את החיים אחרי שהם בנו את ההתנחלויות ואת חומות האפרטהייד שלהם, אחרי השמיים האחרונים… אנחנו הפלסטינים מתעוררים כל בוקר כדי ללמד את שאר העולם את החיים, אדוני!"
עד שעות הערב המאוחרות העברנו תרומות דרך העיר ודיברנו. מצב הרוח שלנו דמה לרכבת הרים – עם לולאות. ווים דיבר על החיים בעזה וכאן בגרמניה, והתבדחנו שוב ושוב, תמכנו אחד בשני. הוא ואשרף הראו לי תמונות של נשותיהם וילדיהם, הפציצו בתים וקרובי משפחה מותשים.
אשרף קיים שיחת טלפון עם אשתו וילדיו הקטנים, שמצאו מקלט ברפיח. זה נשמע נורמלי עד כאב – כאילו אבא היה רק בנסיעת עסקים. חיים תחת פצצות הפכו לנורמה בעזה. הגברים עברו שש מלחמות בחייהם.
אשרף סיפר לי שלילדים שלו היה עוף באותו יום – בפעם הראשונה מאז תחילת התוקפנות הזו. הלב שלי צנח שוב. האם זו הייתה הארוחה היחידה שלהם ביום? האם הם גם חיו רק מ-200 קלוריות ביום כמו כל כך הרבה אנשים בעזה? היה להם קר בלילה? כמה אנשים מתים ומושחתים הם כבר ראו?
"אלחמדולילה. שתמיד יהיה להם מספיק מה לאכול,” אמרתי.
ועם דיבר הרבה על אביו, אדם שבנה עסק בעזה. כשנפרד ממנו לפני שיצא לאירופה, הוא ראה אותו בוכה בפעם הראשונה. ואולם אביו, עצוב ובו בזמן נחוש, שלח אותו דרך יוון לגרמניה. החיים בעזה הפכו קשים מדי – הם הסכימו על כך. לא אב או בנו חשדו אז כמה עוינות ודיכוי יחוו הפלסטינים בגרמניה אחרי 7 באוקטובר.
חלפו חודשיים מהפגישה הראשונה שלנו. יום אחד עצרתי אצל נתמי, שם מצאתי אותו ואת קרוביו מכינים אוכל. וויאם בירך אותי בסייג מסוים. "הם השיגו את אבא שלו," הסביר נתמי.
הוא נהרג שלושה ימים קודם לכן. גמגמתי כמה מילים שנראו לא מספקות.
"אלחמדולילה," ענה ווים, ודמעות בעיניו. המשפחה רצתה לבלות את היום ביחד.
באוטו גם אני פרצתי בבכי. נתמי כבר סיפרה לי קודם שהם איבדו הרבה בני משפחה. איך הם סבלו את כל זה? מה הם עשו כדי שמגיע להם כל הסבל האפוקליפטי הזה?
אלימות משטרתית נגד פלסטינים
כבר חודשים שהאלימות המשטרתית נגד פלסטינים ופעילי סולידריות אינה מבוקרת. החברה הגרמנית התעלמה ממנה במידה רבה, בדיוק כמו שיש לה את הסיבות להפגנות.
השתתפתי רק בהפגנות מורשות ודבקתי בכל התקנות המוכרות. עם זאת, חששתי כל הזמן לביטחוני. איפה אני יכול לשים את הצער והכעס שלי? האם היה מקום לזה בארץ?
ראיתי שוב ושוב בהפגנות כיצד המשטרה הייתה מסתערת באלימות על ההמון. לפעמים זה היה בגלל שכמה אנשים צעקו סיסמאות אסורות, כמו "מהנהר לים, פלסטין תהיה חופשית".
פעמים אחרות, לא תהיה סיבה. המשטרה הייתה מושכת אנשים מהקהל ומאוחר יותר תשחרר אותם, מבלי להוכיח שהם עשו מעשה פלילי.
באף אחת מההפגנות שהשתתפתי בהן לא ראיתי אלימות שהגיעה מצד המפגינים. כואב לי במיוחד לראות שוטרים תוקפים פלסטינים באכזריות בזמן שהם מביעים בשלווה את הייאוש שלהם מהזוועות בעזה. כמה מהם גם התאבלו על בני משפחה שנהרגו בהפגנות?
אמנסטי גרמניה משכה שוב ושוב את תשומת הלב לאלימות המשטרה חסרת המידתיות והגזענית נגד מפגיני סולידריות פלסטין שלווים ודרשה חקירות עצמאיות. "מפגינים שלווים ממוצא מוסלמי וערבי ותומכיהם נתונים לאמצעי משטרה לא פרופורציונליים", מזהירה אחת ההצהרות.
אינספור החוויות המטרידות שחוויתי עם המשטרה בהפגנות – יחד עם ההפללה הגורפת המתמשכת של כל המפגינים – הובילו אותי בסופו של דבר לחפש צורות אחרות של סולידריות, הרחק מהרחובות.
ניכור ושייכות חדשה
הפיגוע של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 היה טראומטי עבור החברה הישראלית. חייהם של חפים מפשע אבדו, ובצדק מתאבלים עליהם כאן, בגרמניה.
המלחמה הישראלית בעזה נמשכת כעת כבר 14 חודשים, הורגת ומוחתת ללא הבחנה ומחקה את עזה לנגד עינינו. אבל החברה הגרמנית הסיטה את מבטה, למעט יוצאים מן הכלל. במהלך חיי היו לי חברים גרמנים אתניים בעיקרם. כיום, יש מעט מאוד. עוד לפני ה-7 באוקטובר 2023, ההתעלמות מהסבל הפלסטיני – העקירה, שלילת הזכויות, הגזענות, האפרטהייד – פגעה בי.
עם תחילת המלחמה בעזה, התרחקתי מכל אלה שרצו להרצות לי מנקודת המבט הגרמנית החד-צדדית המסורתית. לא היה לי כוח להילחם נגד התפקיד הזה בסביבתי האישית.
נולדתי בבוסניה, והטראומה של רצח העם שהתעלמו נגד עמי עמוקה. עזה דחפה אותי עד קצה גבול היכולת לסבול ולהבין. אני רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה, בעוצמה הרבה יותר גדולה. כעת הוא משודר בשידור חי בטלפונים שלנו ובכל זאת עדיין מתעלמים ממנו.
הממשלה הפדרלית שלנו תמכה באופן פעיל בהשמדת חיי פלסטינים באמצעות משלוחי נשק. ואני עצמי צריך לחשוש שכל מילה שאגיד נגד זה תתפרש או אפילו תידון כאנטישמיות או הסתה לשנאה.
אמנים בוטלו ועיתונאים רבים איבדו את מקום עבודתם. אקדמאים, פוליטיקאים, עובדים – כל מי שמפגין סולידריות עם פלסטינים מסכן את המוניטין שלו, פרנסתו ואפילו עבר פלילי.
אחד מחברי הבונדסטאג או הפרלמנט, עידן אוזוגוז, נאלץ להתנצל בחודש שעבר על שיתוף הפוסט של הקול היהודי לשלום שהציג תמונה של ההפצצה הישראלית על מתחם בית החולים אל-אקצא בו נהרגו לפחות חמישה בני אדם ו-70 נפצעו. .
הפוסט עורר זעם בגרמניה.
אבל איפה היה הזעם של הפלסטינים שנשרפו חיים בשריפה הזו? בן תשע עשרה שבן מת בלהבות עדיין מחובר לIV, אבל גרמניה בחרה לרדוף את מי שניסו למשוך את תשומת הלב למותו הנורא.
לא רק אני מתרחק מגרמנים אתניים. חברה, שנודתה על ידי המעגל שלה בגלל שדיברה בעד עזה, נודעה לאחרונה כי למורה של בתה נאמר שהילדה זקוקה לתשומת לב מיוחדת מכיוון שהאם כביכול "מאוד לא יציבה" כרגע.
אלו הן רק כמה מאינספור דוגמאות ששיתקו אותי פסיכולוגית בשנה האחרונה. ובנקודה זו – 14 חודשים לתוך מה שמלקרי רצח עם, ארגוני זכויות אדם והאו"ם מתארים כולם כרצח עם – זה לא משנה אם השתיקה הגדולה בגרמניה נובעת מפחד, נוחות או בורות. כל מי שהיו לו פערים בהשכלה הספיקו ליידע את עצמו. לאור ההרס והדה-הומניזציה חסרי התקדים בעזה, תירוצים, כל אנושיות סלקטיבית וכל פחדנות אינם מתקבלים על הדעת.
ראיתי סרטון של הלוויה של בני משפחת אבושדק. גופותיהם, עטופות בשמיכות, הונחו בחיפזון בקבר אחים בין ההריסות. בכיתי כל היום. לא הייתה חמלה מצד החברה הגרמנית כלפי נתמי בזמן שהתאבל.
למרות שמעולם לא פגשתי את אבושדקים שנמצאים בעזה, אני מרגיש מחובר אליהם – קרבה שאני בקושי יכול לדמיין בגרמניה יותר. זה מרגיש כאילו מעולם לא הכרתי את המדינה הזו באמת.
אני רואה אנושיות עמוקה בעזה ההרוסה, שם המוות נמצא בכל מקום. עבורי, זה הפך להיות יותר בית מאשר המדינה בה אני גר כבר למעלה מ-30 שנה. מעולם לא חשבתי שארגיש כל כך מנוכר, לא רצוי ונרדף בגרמניה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
