האומות המאוחדות נשען על שלושה נדבכים חשובים ותלויים זה בזה: פיתוח בר קיימא, שלום וביטחון וזכויות אדם. באימוץ סדר היום של 2030 לפיתוח בר קיימא ב-2015, הדגישו מנהיגי העולם כי "פיתוח בר קיימא לא יכול להתממש ללא שלום וביטחון".
כשנוהל משא ומתן על סדר היום, לא הייתה ערובה לכך שיושג הסכם בשלב זה. לרבים בדרום הגלובלי היו חששות לגבי הכללת החתירה לשלום כמטרה. הם חששו שזה יכניס תנאי לא הוגן ויפגע במדינות מתפתחות שסועות מלחמה.
הצפון הגלובלי התעקש שהוא לא מנסה להציג תנאי שלום, אלא רק להכיר בכך שעימות אלים אינו תורם לפיתוח בר-קיימא וכי שלום הוא יעד פיתוח לגיטימי.
תוצאת הפשרה הייתה יעד פיתוח בר קיימא (SDG) 16, המכירה בחשיבות המרכזית של השגת שלום ופיתוח גם יחד על ידי הבטחת מוסדות מכילים, שלטון החוק, הגנה על זכויות אדם וגישה לצדק.
כיום אין ספק רב לגבי התלות ההדדית בין שלום לפיתוח בר קיימא. ההסלמה של הסכסוך המזוין במקומות שונים בעולם היא אחד הגורמים העיקריים המעכבים את ההתקדמות ב-SDGs.
לפלישה של רוסיה לאוקראינה, למשל, יש השפעות משבשות רבות על מדינות רבות, כולל אלו המושפעות מאספקת מזון או השלכות אנרגיה. המלחמה בעזה גורמת לתהפוכות עצומות במזרח התיכון.
באופן כללי יותר, ההשפעה המקטבת של משברים כאלה שוחקת את הקונצנזוס הבינלאומי שהוליד את ה-SDGs ומחלישה את נכונותן של מדינות להתחייב לשיתוף פעולה וסולידריות רב-צדדית.
רפורמה והתחדשות
אנו חיים בעולם של איומים מתגברים ומגוונים על השלום והביטחון הבינלאומיים. זהו אתגר גדול לאו"ם, המוטל על פי אמנת האו"ם (כמטרותיו הראשונות של הארגון) ב"שמירה על שלום וביטחון בינלאומיים". האם האו"ם מתאים למטרה זו במאה ה-21? האם מוסדותיה ומקורותיה מאפשרים לה למלא את התפקיד המצופה ממנה מאז 1945 ביחס למניעת סכסוכים ושמירה על השלום? או שמא האו"ם מתיישן על ידי תחרות מעצמה גדולה, על ידי חוקים מיושנים משלו ועל ידי הזנחה בינלאומית הדרגתית של ארגז הכלים העומד לרשותו?
אין פלא שהנושאים הללו הם בין סדרי העדיפויות של פסגת העתיד, שמתכנסת בניו יורק ב-22-23 בספטמבר.
מעולם לא היה דחוף יותר להחיות מחדש את תפקידו של האו"ם בזיהוי מרחב לדיאלוג, משא ומתן ופשרה ולעזור למדינות החברות בפתרון סכסוכים. שאלת מפתח היא מה צריך לעשות, מוסדית ופיסקאלית, כדי לחזק את היכולות של האו"ם לנהל משברים מורכבים ורב-פנים יותר ויותר.
מועצת הביטחון היא אנכרוניסטית בעליל, המשקפת בחברות הקבועה שלה ובזכויות הווטו של האחרונה סדר עולמי שכבר מזמן לא מעודכן. לדוגמה, למרות ששני שלישים מעסקי המועצה מתייחסים לנושאים אפריקאים, אין חברים אפריקאים קבועים.
שחקנים אזוריים מובילים רבים, כמו ברזיל, הודו, יפן או גרמניה, טוענים לחברות קבועה שיכולה להיחשב חזקה יותר מזו של חלק מהחמש הקיימות.
אנו חיים בעולם רב קוטבי בעליל, ימיה של מעצמת על אחת או שתיים כבר מאחורינו. אף מדינה, גדולה או חזקה ככל שתהיה, לא יכולה לפתור את אתגרי העולם בעצמה.
כל המדינות זקוקות לבעלי ברית, בין אם האג'נדה היא של נטרול איומים ישירים על השלום והביטחון הבינלאומיים או התקדמות בנושא טובין ציבוריים עולמיים כמו פעולת אקלים, פיתוח בר קיימא וזכויות אדם (התורמים בעצמם לביטחון העולמי).
בעצרת הכללית, הקשר בין כל הנושאים הללו מוכר בבירור.
עם זאת, מועצת הביטחון של האו"ם לכודה בעיוות זמן, הנשלטת על ידי חברות קבועה בעלת וטו שמשקפת את המציאות הגיאופוליטית של 1945 ולא את זו של היום.
הדרישה להסכמה בין חברי הקבע מגבילה את יכולת המועצה להחליט מה מהווה איום על השלום והביטחון הבינלאומי וכיצד יש להגיב לכך.
בעוד חוסר האחדות בין החמישה כבר מזמן מאפיין את עבודתו של נציבות האו"ם, בשנים האחרונות חלה הסלמה בקוטביות המסורתית. סכסוכי סחר ומתיחות אסטרטגית הוגברו בעקבות עימותים מרים על סוריה, אוקראינה ועזה. התחרות הגוברת בין ארצות הברית לסין על ההגמוניה העולמית מלבה יותר ויותר את המחלוקת במועצה.
זכויות הווטו של החמישה הן שעושות הכי הרבה כדי להביא את מועצת האו"ם לרעה.
רוסיה מטילה וטו באופן קבוע על טיוטות החלטות שלדעתה מאיימות על האינטרסים שלה בסוריה או באוקראינה. ארה"ב עושה את אותו הדבר אם היא רואה את האינטרסים של ישראל מאוימים.
ההשפעה היא לשתק את איבר המפתח הזה של האו"ם ביכולתו לפעול.
במאמץ לשבור את המבוי הסתום, פתחה צרפת לפני מספר שנים יוזמה לפיה החמישה יגבילו מרצונם את השימוש שלהם בווטו במקרה של טיוטות החלטות הנוגעות לזוועות המוניות או למשברים הומניטריים. עם זאת, כיוון שהסכמה של כל החמישה תידרש כדי לקחת את זה הלאה, עם זאת, ההצעה נותרה פחות או יותר מתה.
מועצת הביטחון של האו"ם צריכה להיות נציגה רחבה יותר של העולם בו אנו חיים, ולהכיר, למשל, בתפקידן ובהשפעה של מעצמות אזוריות מתעוררות. אנו זקוקים למועצה שתגביל, ובאופן אידיאלי מבטלת, את סמכויות הווטו המוקנות לחמשת החברים הקבועים.
דגש רב יותר על מעורבות קולקטיבית במסגור תגובות משבר בהנהגת האו"ם אמור לעזור לקזז את הדומיננטיות של ארה"ב, רוסיה וסין.
אנו זקוקים גם לרפורמה יסודית בארכיטקטורת בניית השלום וביכולת התיווך של האו"ם, להגנה מוגברת על אזרחים שנקלעו לסכסוך מזוין ולמגוון רפורמות אחרות. מעל לכל, אנו זקוקים לכל המדינות החברות לחדש את מחויבותן לעקרונות ולמנגנונים הקבועים באמנת האו"ם לשמירה על שלום וביטחון בינלאומיים. פסגת העתיד תהיה בתקווה הרגע להתחדשות כזו.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
