מאורו מורנדי, ששהותו בת 32 שנים באי ים תיכוני לא מיושב הובילה לכינוי רובינסון קרוזו של איטליה, מת ב-3 בינואר במודנה, איטליה. הוא היה בן 85.
הסיבה הייתה דימום מוחי, אמר אנטוניו רינלדיס, שכתב א ספר 2023 עם מר מורנדי על חייו על האי.
בניגוד לגיבורו של דניאל דפו, שנטרף ספינה וקיווה בלהט להינצל, מר מורנדי בחר בחיי הבדידות שלו.
הוא אמר שהוא התאהב ממבט ראשון בבודלי, אי בתולי ולא מפותח בקצה הצפוני של סרדיניה. הוא הגיע ב-1989, קצת במקרה, אמר בראיונות. הוא עזב – בניגוד לרצונו – ב-2021, כתיבה ברשתות החברתיות שנמאס לו "להילחם נגד אלה שרוצים לשלוח אותי".
הבחירה הייחודית של מר מורנדי לחיות בבדידות הולידה לפחות שני ספרים, לפחות שיר אחדסרטים תיעודיים קצרים ואינספור ראיונות. כשהעולם פנה פנימה במהלך מגיפת הקורונה, כתבים חיפשו את מר מורנדי תובנות על בידוד.
"אני קורא הרבה וחושב", אמר ל-CNN ב-2020. "אני חושב שאנשים רבים מפחדים מקריאה, כי אם כן, הם יתחילו לעשות מדיטציה ולחשוב על דברים, וזה יכול להיות מסוכן. אם אתה מתחיל לראות דברים באור אחר ולהיות ביקורתי, אתה יכול בסופו של דבר לראות איזה חיים אומללים אתה מנהל".
בודלי, אחד האיים המרכזיים המרכיבים את ארכיפלג מדלנה, הוא גן עדן התופס פחות משני שליש קילומטר רבוע. הוא ידוע בחוף החול הוורוד שלו המוקף במי טורקיז. באי אין מים זורמים, אינו מחובר לרשת חשמל ונגיש רק בסירה.
מר מורנדי חי בבקתה נטושה של מלחמת העולם השנייה, מצמידים יריעות קנבס בשטח פתוח מלפנים. הוא יצר פסלים מענפים, בישל על תנור פרופאן וקרא בצעקות, קנה ספרים ואספקה בטיולים ללה מדלנה, העיירה הגדולה ביותר בארכיפלג. המבקרים הביאו לו גם אוכל ומים. הוא השתמש בסוללות מכוניות ובאנרגיה סולארית כדי להטעין את הסלולרי שלו ואת הטאבלט שלו.
אלו היו, לדבריו, "חיים פשוטים המורכבים מהנאות גדולות וקטנות".
"הדבר החשוב ביותר", הוסיף, "הוא שיש לי מערכת יחסים שלווה עם הזמן".
במשך שנים הוא היה האפוטרופוס המיועד של האי, שנשכר על ידי חברת הנדל"ן השוויצרית-איטלקית שבבעלותה.
המשימה העיקרית שלו הייתה להגן על בית הגידול של האי מפני תיירים סוררים, שמותר להם רק בשבילים מסוימים, כחלק ממאמץ של משרד הסביבה של איטליה להגן על החול הוורוד הנדיר. הוא סיפר לאנשים על נפלאות האי, וכיצד שברי אלמוגים וקונכיות הפכו את החול לוורוד. הוא אסף אשפה מהחוף, פינה את שבילי האי וביצע תחזוקה קלה.
מר מורנדי בחר בתחילה לחיות כנזיר, הוא אמר בראיון במוזיאון הימי של גנואה, אבל בסופו של דבר הוא קיבל בברכה אנשים נבחרים כחלק מהמשימה שלו לגרום להם "להבין למה אנחנו צריכים לאהוב את הטבע".
הוא אמר שהוא לא מתגעגע למגע אנושי. "הוא לא אהב את מה שהאנושות הפכה במאה ה-21 – צרכנית ואינדיבידואליסטית – במיוחד בהתייחס לטבע", אמר מר רינאלדיס. זו הייתה הסיבה שלמר מורנדי היה אכפת להגן על בודלי.
כשסוף סוף השיג חיבור לאינטרנט, הוא השתמש במדיה החברתית כדי להציג את היופי הבלתי מאולף של האי.
ב-2016, לאחר מאבק משפטי ממושך על הבעלות על האי, הוא הועבר לידי המדינה והפך לחלק מ- הפארק הלאומי ארכיפלג מדלנה. מר מורנדי התבקש לעזוב.
נשיא הפארק, ג'וזפה בונאנו, הודה בעמדתו הייחודית של מר מורנדי. "מורנדי מסמל אדם, מוקסם מהאלמנטים, שמחליט להקדיש את חייו להתבוננות ולמשמורת", אמר לכתבים. אבל היו בעיות אחרות, כולל האם מר מורנדי יוכל לשרוד מצב חירום רפואי לבדו, שלא לדבר על כישלון הצריף שלו לעמוד בקוד.
הוא נלחם בחזרה. הוא פעל נגד פינוי שלו ברשתות החברתיות. הוא העניק ראיונות לתקשורת. עצומה מקוונת גרר כמעט 75,000 חתימות.
"אנחנו לא רוצים שמאורו יעזוב את האי כי אנחנו חושבים קודם כל שאם בודלי נשאר פלא טבע זה גם בזכותו", נכתב בעצומה. "ושנית, כי אנחנו משוכנעים שלפארק יש הכל להרוויח מנוכחותו: מאורו חי על בודלי כבר רבע מאה, הוא מכיר כל צמח וכל סלע, כל עץ וכל זן של בעלי חיים, הוא מזהה את הצבעים וריחות עם חילופי הרוח ועונות השנה".
אבל לאחר שנלחם ברשויות במשך חמש שנים, מר מורנדי התרצה. הוא היה בן 82 וכבר לא היה בריא. "חלק מההתפטרות שלו היה קשור לשבריריות שלו", אמר מר רינלדיס, "אבל הוא גם התאכזב כי הוא נאלץ לעזוב על ידי השלטונות".
מר מורנדי עזב את האי סופית במרץ 2021 ועבר לדירה קטנה בלה מדלנה. "אני אעזוב בתקווה שבעתיד, בודלי יהיה מוגן, כמו שאני עושה את זה כבר 32 שנים", הוא אמר.
מאורו מורנדי נולד ב-12 בפברואר 1939 במודנה. אביו, מריו מורנדי, היה מתעמל שזכה באליפות הלאומית להתעמלות אמנותית ב-1936 ולימים היה המטפל בבית ספר. אמו של מאורו, אניה קמליני, עבדה בחברת טבק.
מר מורנדי למד להיות מורה לחינוך גופני ולימד בחטיבת ביניים במודנה עד שנות ה-70, כאשר הצליח לפרוש מוקדם. היו לו שלוש בנות במהלך נישואים שהסתיימו בגירושים.
הם שורדים אותו, כמו אח, רנצו, ושישה נכדים.
ב א ראיון 2016 עם היומון "לה סטמפה" של טורינו, אמר מר מורנדי כי לאחר שקרא את רב המכר של ריצ'רד באך משנת 1970, "שחף ג'ונתן ליווינגסטון", הוא "טס" וגילה את הים. ב-1989, הוא אמר, הוא החליט ש"נמאס לו מהחברה ומחפש חיים אחרים". הוא קנה קטמרן עם כמה חברים, מתוך רעיון להפליג לפולינזיה.
כדי לגייס כסף, הם חיפשו מקומות להפלגות שכר ונתקלו בבודלי. שם הם פגשו את המטפלת של בודלי, שהחליטה לאחרונה לעזוב. הוא הציע להם את עבודתו, ומר מורנדי קיבל אותה. הוא קיבל שכר בהתחלה, אבל הוא נשאר גם לאחר שכבר לא קיבל משכורת; לאחר מכן חי מקצבת המורה שלו. במקרים נדירים חזר למודנה לחופשות קצרות כדי לבקר את משפחתו.
בשלב מסוים הוא קרא מחקר של אוניברסיטת ססארי שהראה שהצומח והחי של בודלי דומים לאלו של האיים הפולינזים שפעם קיווה להגיע אליהם. "זה היה כמעט כאילו בודלי רצה אותי, דאג שאגיע לכאן, לחוף היחיד בכל הים התיכון, שכמעט דומה בהרכבו לאיים שאליהם רציתי ללכת", אמר. בראיון ב-2016 עם הצלם קלאודיו מוזטו.
לאחר מותו של מר מורנדי, מרגריטה גוארה, אחת מאלפי העוקבים הרבים שלו ברשתות החברתיות, כתבה: "נסיעות בטוחות. סוף סוף אף אחד לא יוכל לשלוח אותך מהאי האהוב שלך".