הכנאפה הוא אחד הקינוחים המזרחיים הפופולריים והאהובים ביותר, עם היסטוריה עשירה ומסועפת שמקורה בימי קדם. השם "כנאפה" נגזר מהמילה הערבית "כנפה", המתקיימת כמשל לסוג של שיער ארוג, וזה עשוי להיות קשור לאופן שבו הבצק נמתח בצורה דקה וארוגה, דמוי שיער. לא פלא, אם כן, שהמאכל הזה התפשט לכל רחבי העולם הערבי ונעשה לאחד הסמלים הקולינריים של המזרח.
הכנאפה קשור, לפי אחד הסיפורים המפורסמים, לח'ליף האומיי הראשון, מועוויה בן אבי סופיאן, שלפי המסורת הוגשה לו כנאפה בתקופת שלטונו לפני עלות השחר בדמשק. אכן, לפי הדיווחים, ישנו קשר הדוק בין מואוויה לבין הכנאפה, ושמו של הקינוח נקשר לשם "מואוויה כנאפה", אך קשה לאשר את הסיפור הזה בוודאות. מדענים ומומחים טוענים כי הכנאפה הומצאה במיוחד עבורו, וכך יצא לשוק המאכל המיוחד.
בקרב ההיסטוריונים והחוקרים יש המפקפקים בהופעתה של הכנאפה רק בתקופה האומיית. אחד מהם הוא ד"ר אל-שימאא אל-סעידי, חוקר במרכז אטלס למורשת עממית במצרים, שמאשר כי הקונדיטורים בלבנט הם אלו שהמציאו את הכנאפה בשיתוף עם הקטאיף, והציגו אותו בפני מואוויה. עוד נטען כי הכנאפה נועדה להקל על מועוויה, שבמהלך צום הרמדאן התלונן על רעב شديد.
עם זאת, ישנם סיפורים נוספים המצביעים על כך שהמצרים הקדמונים הכירו את הכנאפה כבר לפני תקופת הלבנט, בתקופה הפאטימית, במיוחד כאשר הח'ליף אל-מועיז לי-דין אללה אל-פאתימי הגיע לקהיר. כל סיפור מוסיף נדבך להיסטוריה המסתורית של מאכל זה.
הכנאפה, עם כל סיפורי המקור השונים והסתירות ההיסטוריות, הצליחה להשתרש בכל התרבויות הערביות, והיא נחשבת כיום לאחד הקינוחים האהובים ביותר ברחבי המזרח התיכון. זהו קינוח שמצא את דרכו גם לשולחנות המלכים והנסיכים, ולא פחות חשוב, גם בשולחנות פשוטי העם, כך שהוא שומר על אופי עממי ומסורתי.
הכנאפה מציינת את שורשיו באזור הלבנט, אבל מצרים, תורכיה, והמזרח התיכון כולו אימצו אותה בצורה שונה. כל אזור מייחד את הכנאפה שלו, עם מילויים שונים. במצרים היא מכונה "כנאפה מצרית" ולעיתים כוללת שמנת; בלבנון, סוריה ושאר מדינות הלבנט, נהוג להמלא אותה בגבינה מתוקה, ובמקום אחר, כמו באזור שכם, היא מתמחה במילוי גבינה עשירה.
למרות הסיפורים הסותרים, כולם מסכימים על דבר אחד: הכנאפה היא קינוח אהוב, טעים וחשוב, שעומד כמאכל מסורתי בלב התרבות המזרח תיכונית.
