"רוח הסכם מינכן מרחפת מעל בירות אירופה בזמן ועידת מינכן לביטחון", כך סיכם לאחרונה סגן הרקטור של האוניברסיטה לביטחון לאומי של פינלנד את הסמינר השנתי על רוסיה. הערה זו, הנשענת על זיכרון בגידת צ'כוסלובקיה ב-1938 על ידי צרפת ובריטניה, משקפת את ההלם שאוחז באירופה כאשר מתנהל משא ומתן בין וושינגטון למוסקבה על "סיום המלחמה" באוקראינה.
מגעים אלו נושאים עימם הנחת יסוד מסוכנת, לפיה רוסיה אכן מעוניינת לסיים את העימות בעקבות המכות הקשות שספגה, האמנם? האם ההסדרה שעל הפרק מבשרת על "סיום המלחמה", או שמא מדובר בהפוגה מבצעית שתאפשר למוסקבה להתארגן מחדש ולחזור לשדה הקרב בעתיד הנראה לעין? ומהן, למעשה, הכוונות האסטרטגיות האולטימטיביות של רוסיה?
עמימות מכווונת
עד כה, מטרותיו של הקרמלין באוקראינה נותרו מעורפלות ומשתרעות על פני טווח רחב של יעדים – חלקם מוצהרים בגלוי וחלקם נסתרים. אלה כוללים את מניעת הצטרפות אוקראינה לנאט"ו, הפלת ממשל זלנסקי, סיפוח שטחים והרס האומה האוקראינית, לצד ניסיונות לערער את לכידות נאט"ו ולשקם את האחיזה האימפריאלית של רוסיה במרחב הפוסט-סובייטי. מעבר לכך, מטרתה הרחבה של רוסיה במלחמה היא לעצב מחדש את הסדר העולמי לטובת עולם רב-קוטבי שבו היא תשחק תפקיד מוביל. הקרמלין מבטא את מטרותיו המלחמתיות ב"קולות רבים" – החל משפה דיפלומטית מאופקת ועד לשיח משיחי ואסכטולוגי.
כך למשל, בעוד הנשיא פוטין מצהיר שתרחיש תקיפה על אירופה הוא "אבסורדי", נשמעים במקביל קולות הקוראים למאבק כולל מול המערב ואף לשימוש בנשק גרעיני. האם ריבוי הקולות מעיד על תחרות פנימית בין "משרתי הצ'אר", או שמא מדובר במסכת עשן מחושבת, שמטרתה לטעת תחושת דיסאוריינטציה בלב האויב? שאלה זו מהווה מרכיב מרכזי בעיצוב המשא ומתן מול רוסיה ובגיבוש הסדר הפוסט-מלחמתי.
אתגרי פנים של רוסיה בתום המלחמה
מעבר לחוסר הבהירות בנוגע ליעדיה האסטרטגיים של מוסקבה במלחמה, קיימים אילוצים מבניים הנובעים מהתמורות הכלכליות והחברתיות שהחלו או התעצמו ברוסיה מאז הפלישה הנרחבת ב-2022. במהלך שלוש השנים האחרונות עברה הכלכלה והחברה הרוסית תהליך עמוק של מיליטריזציה, כאשר הכלכלה פיתחה תלות גוברת בתעשיות הביטחון. הצמיחה בתמ"ג, שעמדה על 3% ברבעון השלישי של 2023, נבעה במידה רבה מהתרחבות ההשקעות במגזר הביטחוני. במחוזות עניים כגון טיבה, בוריאטיה ודגסטן, המלחמה הפכה למקור כמעט בלעדי למוביליות כלכלית; משכורות חיילים בפריפריה מגיעות עד 3,000 דולר בחודש – פי שמונה מהממוצע המקומי.
במקביל, האליטות הפיקו רווחים ניכרים מהפקעת עסקים מערביים ומנכסים שנאלצו להימכר בסכומים סמליים. המלחמה העמיקה את ריכוזיות השלטון והאיצה את תהליך "אטומיזציית" החברה הרוסית, תוך דיכוי מוקדיה האחרונים של האופוזיציה האחרונים וצמצום מרחב הפעולה של כל התארגנות חברתית בלתי-ממוסדת – גם כאשר היא מזוהה עם הקרמלין. למעט האפיזודה החריגה של מרד פריגוז'ין, המשטר שמר על יציבות מפתיעה, ללא עריקות משמעותיות בקרב האליטות. במקביל, המיליטריזציה של החברה התעצמה באמצעות טיפוח תנועת הנוערYunarmiya , שמונה כיום 1.75 מיליון חברים והפכה לעוגן חברתי ואידאולוגי בעיצוב החברה, הן טרם המלחמה והן במהלכה.
האתגר הפוסט-מלחמתי: הדה-מוביליזציה
גורם נוסף שעלול להקשות על סיום המלחמה מצדו של הקרמלין הוא תהליך השיבה של הלוחמים משדה הקרב – לא רק חיילים ומגויסים רשמיים, אלא גם שכירי חרב, "מתנדבים", אסירים משוחררים ויחידות של "צבאות פרטיים". הקרמלין חושש שתהליך ה"דה-מוביליזציה" של כוחות מזוינים בעלי ניסיון מבצעי ואמל"ח עלול להוביל לגלי אלימות פנימיים, ולהפר את המונופול הממלכתי על השימוש בכוח "לגיטימי". דמויות כגון המנהיג הצ'צ'ני רמזן קדירוב, ש"צבאו הפרטי" גדל פי שלושה במהלך הלחימה, עלולות לנצל מצבים אלו במאבקי כוח פנימיים, ובכך לעורר חוסר יציבות בסביבה הפוסט-מלחמתית.
אשליה של שלום
בניגוד לטענות שמשמיעים חלק מהדוברים בממשל טראמפ, המשא ומתן בין וושינגטון למוסקבה לסיום המלחמה עלול להעניק לרוסיה הפוגה מבצעית – הפוגה שתאפשר לה להתארגן מחדש, לחזק את כוחה הצבאי ולהתכונן לעימות רחב יותר מול המערב. בהקשר זה, יש להדגיש את הפער התפיסתי העמוק בין הגישה המערבית, אשר מבחינה בין "עת מלחמה" ל"עת שלום", לבין החשיבה הצבאית הרוסית, שבה אין הבחנה ברורה אלא רצף מתמשך של סכסוך מול המערכת היריבה.
יתר על כן, הרעיון שרוסיה תקבל הסדרה מדינית באוקראינה מתעלם מהשינויים המעמיקים שהמלחמה חוללה במבנה המדינה –שינויים שהפכו את המלחמה לכלי שליטה אסטרטגי ששינה את הכלכלה, את החברה ואת הסדר הפוליטי באופן יסודי. המשטר לא רק ספג את המחירים האנושיים, הכלכליים והגיאופוליטיים של המלחמה, אלא גם הצליח לנרמל את המציאות החדשה. לאור המתחים שעלולים להתעצם ב"יום שאחרי", סיום "מכונת המלחמה" ברוסיה עלול להיות מורכב הרבה יותר ממה שמקבלי ההחלטות במערב היו מוכנים להאמין.
הלקחים של הסכם מינכן, אשר נועד להמחיש את הסיכון שבמדיניות הפייסנות כלפי תוקפנים, מעולם לא היו יותר רלוונטיים. הסדר מדיני שיתגמל את התוקפנות הרוסית לא יביא לשלום אמיתי, אלא יהווה רק שלב נוסף בהסלמה, ויפעיל שעון חול עד להתפרצות עימות חדש – אולי בתנאים קשים אף יותר עבור המערב.
ד"ר שרה פיינברג, חוקרת בכירה וראש תכנית מחקר במרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל באוניברסיטת תל אביב.
