ב- 22 ביוני חצו מטוסי מלחמה אמריקאים למרחב האווירי האיראני והטילו 14 פצצות מאסיביות. ההתקפה לא הייתה בתגובה לפרובוקציה; זה הגיע על עקבי התוקפנות הישראלית הבלתי חוקית שלקח את חייהם של 600 איראנים. זה היה חזרה למשהו מוכר ומעורר היטב: אימפריה שהפציצה חפים מפשע על פני ההפשטה האוריינטליסטית הנקראת "המזרח התיכון". באותו לילה, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שהונח על ידי סגן נשיא ושני מזכירותיו, אמר לעולם "איראן, הבריון של המזרח התיכון, חייבת כעת לעשות שלום".
יש משהו מצמרר באופן הטבילה של פצצות בשפת הדיפלומטיה וכיצד הרס לבוש בבגדי היציבות. לקרוא לשלום זה לא רק לא נכון; זהו עיוות פלילי. אבל מהו השלום בעולם הזה, אם לא כניעה למערב? ומה הדיפלומטיה, אם לא ההתעקשות שההתקפה מתחננת לתוקפים שלהם?
במהלך 12 הימים בהן נמשכה תקיפה בלתי חוקית של ישראל על איראן, נותרו תמונות של ילדים איראניים שנמשכו מהריסות הנעדרות מהדפים הראשונים של התקשורת המערבית. במקומם היו תכונות ארוכות על ישראלים שהסתתרו בבונקרים מבוצרים. אמצעי התקשורת המערביים, שוטפים בשפת המחיקה, משדר רק את הקורבן המשרת את נרטיב המלחמה.
וזה לא רק בכיסויו של איראן. כבר 20 חודשים תושבי עזה נרעבו ושורפים. על ידי הספירה הרשמית נלקחו יותר מ- 55,000 נפשות; הערכות מציאותיות מציבות את המספר על מאות אלפים. כל בית חולים בעזה הופצץ. מרבית בתי הספר הותקפו והושמדו.
מוביל קבוצות לזכויות אדם כמו חֲנִינָה International ו- Human Rights Watch כבר הצהירו כי ישראל מבצעת רצח עם, ובכל זאת, מרבית התקשורת המערבית לא הייתה מביאה את המילה הזו והיא תוסיף אזהרות משוכללות כשמישהו אכן מעז לומר שהיא חיה בטלוויזיה. מגישים ועורכים היו עושים הכל מלבד להכיר באלימות הבלתי פוסקת של ישראל בקול פעיל.
למרות עדויות מפורטות לפשעי מלחמה, הצבא הישראלי לא התמודד עם שום צנזורה בתקשורת, שום ביקורת או בדיקה. האלופים שלה מקיימים ישיבות מלחמה בסמוך לבניינים אזרחיים, ובכל זאת, אין זעקות תקשורתיות של ישראלים המשמשים "מגנים אנושיים". פקידי הצבא והישירה של ישראל נתפסים באופן קבוע או הופכים את רצח העם הצהרותובכל זאת, דבריהם עדיין מדווחים כאמת.
מחקר שפורסם לאחרונה מצא כי ב- BBC, מקרי המוות הישראלים קיבלו פי 33 יותר כיסוי לכל הרוגים מאשר מקרי מוות פלסטינים, למרות שהפלסטינים נפטרו בשיעור של 34 עד 1 לעומת ישראלים. הטיה כזו אינה יוצאת דופן, זה הכלל לתקשורת המערבית.
כמו פלסטין, איראן מתוארת בשפה שנבחרה בקפידה. איראן אף פעם לא ממוסגרת כאומה, רק כמשטר. איראן אינה ממשלה, אלא איום – לא עם, אלא בעיה. המילה "איסלאמית" מודבקת עליה כמו השפלה בכל דו"ח. זה מסייע לאיתות בשקט כי יש לכבות את ההתנגדות המוסלמית לשליטה המערבית.
איראן אינה בעלת נשק גרעיני; ישראל וארצות הברית כן. ובכל זאת, רק איראן לוהקת כאיום קיומי על הסדר העולמי. כי הבעיה היא לא מה שאירן מחזיקה, אלא מה שהיא מסרבת להיכנע. זה שרד הפיכות, סנקציות, התנקשויות וחבלה. זה חיבר כל ניסיון להרעיב, לכפות או לבודד אותו לכניעה. זוהי מדינה שלמרות האלימות הושלכה עליה, טרם נשברה.
וכך הופך להיות הכרחי מיתוס האיום של נשק להשמדה המונית. זה אותו מיתוס ששימש כדי להצדיק את הפלישה הבלתי חוקית של עירק. במשך שלושה עשורים לחשו כותרות אמריקאיות כי איראן נמצאת רק "שבועות" מהפצצה, שלושה עשורים של מועדים שלא מגיעים לעולם, של תחזיות שמעולם לא מתממשות.
אבל הפחד, גם כשהוא לא מבוסס, שימושי. אם אתה יכול לשמור על אנשים לפחד, אתה יכול לשמור עליהם בשקט. אומרים "איום גרעיני" לעתים קרובות מספיק, ואף אחד לא יחשוב לשאול על הילדים שנהרגו בשם "שמירה על העולם".
זהו אופן הפעולה של המדיה המערבית: ארכיטקטורת מדיה שלא נבנתה כדי להאיר אמת, אלא לייצר אישור לאלימות, להלביש תוקפנות מדינה בשפה טכנית וגרפיקה מונפשת, כדי להדהים את הציבור עם שמות.
מגזין Time לא כותב על עצמות התמימים הכתושות מתחת להריסות בטהראן או ברפיח, הוא כותב על "המזרח התיכון החדש" עם א לְכַסוֹת דומה להפליא לזו שהיא נהגה להפיץ את שינוי המשטר בעירק לפני 22 שנה.
אבל זה לא 2003. אחרי עשרות שנים של מלחמה, ורצח עם רצח עם, רוב האמריקנים כבר לא קונים את הסיסמאות והעיוותים הישנים. כאשר ישראל תקפה את איראן, סקר הראה שרק 16 אחוז מהנשאלים בארה"ב תמכו בארה"ב שהצטרפה למלחמה. לאחר שטראמפ הורה על שביתות האוויר, סקר אחר אישר התנגדות זו להסכמה מיוצרת: רק 36 אחוז מהנשאלים תמכו במהלך, ורק 32 אחוז תמכו בהמשך ההפצצה
הכישלון לייצור הסכמה למלחמה עם איראן מגלה שינוי עמוק בתודעה האמריקאית. האמריקאים זוכרים את הפלישות של אפגניסטן ועירק שהשאירו מאות אלפי אפגנים ועירקים מֵת ואזור שלם בלהבות. הם זוכרים את השקרים על כלי נשק להשמדה המונית ודמוקרטיה והתוצאה: אלפי החיילים האמריקאים מתים ועשרות אלפי המוטלים. הם זוכרים את הנסיגה המשפילה מאפגניסטן לאחר 20 שנות מלחמה ואת ההסתבכות המדממת הבלתי נגמרת בעירק.
בבית, אומרים לאמריקאים שאין כסף לדיור, לבריאות או לחינוך, אך תמיד יש כסף לפצצות, לעיסוקים זרים, להמשך מיליטריזציה. יותר מ- 700,000 אמריקאים הם חֲסַר בַּיִתיותר מ- 40 מיליון חיים תחת הפקיד קו עוני ולמעלה מ- 27 מיליון אין בְּרִיאוּת ביטוח. ובכל זאת, ממשלת ארה"ב מקיימת ללא ספק את תקציב הביטחון הגבוה ביותר בעולם.
האמריקאים מכירים את האדיבות העומדת בפניהם בבית, אך הם גם מודעים יותר ויותר להשפעה שיש לנו הרפתקאות אימפריאלית בחו"ל. כבר 20 חודשים הם צפו ברצח עם בחסות ארה"ב בשידור חי.
הם ראו אינספור זמנים בטלפונים שלהם ילדים פלסטינים עקובים מדם נשלפו מהריסות בזמן שהתקשורת המיינסטרים מתעקשת, זהו הגנה עצמית ישראלית. האלכימיה הזקנה של קורבנות דה -הומניזציה כדי לתרץ את רצחם איבדה את כוחו. העידן הדיגיטלי ניפץ את המונופול על הנרטיב שפעם גרם למלחמות רחוקות להרגיש מופשטות והכרחיות. האמריקאים מסרבים כעת להתרגש מהתופף המלחמה המוכר.
השברים ההולכים וגדלים בהסכמה הציבורית לא נעלמו בוושינגטון. טראמפ, אי פעם, האופורטוניסט, מבין שלציבור האמריקני אין תיאבון למלחמה נוספת. וכך, ב- 24 ביוני, הוא לקח למדיה החברתית לְהַכרִיז"הפסקת האש בתוקף", ואמרה לישראל "לא להפיל את הפצצות האלה", לאחר שהצבא הישראלי המשיך לתקוף את איראן.
טראמפ, כמו כל כך הרבה באליטות הפוליטיות של ארה"ב ובישראל, רוצה לקרוא לעצמו שלום שלום תוך כדי מלחמה. למנהיגים כמוהו, השלום התכוון למשהו שונה לחלוטין: החופש הבלתי מפריע לבצע רצח עם וזוועות אחרות בזמן שהעולם מתבונן.
אך הם לא הצליחו לייצר את הסכמתנו. אנו יודעים מה זה שלום וזה לא מתלבש במלחמה. זה לא נופל מהשמיים. ניתן להשיג שלום רק במקום שיש חופש. ולא משנה כמה פעמים הם פוגעים, האנשים נשארים, מארץ ישראל לאיראן – בלתי שבורת, ללא חשש ולא מוכנים לכרוע על טרור.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
