במהלך השנה האחרונה, האלימות הג'נוסיידית של ישראל הרגה באופן רשמי כמעט 42,000 פלסטינים בעזה. ההערכות מעמידות את מספר ההרוגים האמיתי על יותר מ 180,000. במקביל, כוחות הכיבוש הישראלי ביצעו שוב ושוב תקיפות עקובות מדם על הגדה המערבית, וטבחו יותר מ 740 פלסטינים. בחודש שעבר הרחיב המשטר הקולוניאלי את האלימות שלו ללבנון, שם ב-23 בספטמבר נהרגו יותר מ-500 בני אדם. תוך שבועיים ישראל רצחה יותר מ 2,000 לבנונים.
הצבא הישראלי שיטח שכונות שלמות בעזה, חפר כבישים בדחפורים, הפציץ תשתיות ומתקני שירות וריסק בנייני מגורים. מתקני בריאות וחינוך נמחקו – תחנות מים, תחנות חשמל ופאנלים סולאריים נהרסו. בקיצור, ישראל ניסתה למחוק את כל מה שמקיים את החיים בעזה.
פלסטינים קיבלו הוראה "לפנות" את הרוב המכריע של הרצועה והם מצטופפים ב-16% משטחה. אותה אסטרטגיה לרוקן את הקרקע יושמה על כמה אזורים בגדה המערבית וכעת בלבנון.
אומרים לאנשים שהם יכולים לחזור ברגע ש"המבצעים הצבאיים" של ישראל יסתיימו. אבל כולנו יודעים שהטבח נועד לפנות את האדמה לקולוניזציה. זה קרה בעבר – בתקופת הנכבה של 1948 – והפלסטינים מעולם לא הורשו לחזור לבתיהם למרות החלטת האו"ם שדרשה זאת. לכן הפלסטינים לא יעזבו.
לחלק מבחוץ, ההתקשרות הפלסטינית המתמשכת לאדמתם עשויה להיראות קשה להבנה. זה לא מובן במיוחד לציונים שגירשו כל כך הרבה מאיתנו, בתקווה שפשוט נעבור למקום אחר בעולם הערבי ונתבולל. אבל העם הפלסטיני לא ויתר על תביעתו הנכונה על אדמתו כבר יותר משבעה עשורים.
השאלה מדוע פלסטינים מסרבים לעזוב את בתיהם ואדמות אבותיהם, גם לנוכח הפצצות בלתי פוסקות, פשיטות, פלישת מתנחלים ונישול כלכלי, היא שאלה שהיא אישית ובסיסית מאוד לזהות הפלסטינית. זה לא רק עניין של גיאוגרפיה או בעלות על רכוש אלא קשר עמוק לארץ השזורה במרקם ההיסטוריה, התרבות והזיכרון הקולקטיבי הפלסטיניים. יש עקשנות בהחלטה הזו, כן, אבל גם הבנה עמוקה שלעזוב יהיה ניתוק קשר שקיים מזה דורות.
כחברה אגררית, לפלסטינים יש מקום מיוחד לאדמות בתרבותם ובתודעתם הקולקטיבית. עץ הזית הוא הסמל המושלם שלו. עצי זית הם עתיקים, עמידים ומושרשים עמוקים – בדיוק כמו העם הפלסטיני. משפחות מטפלות בעצים האלה כפי שהם מטפלים במורשת שלהם. פעולת מסיק זיתים, דחיסתם לשמן ושיתוף שמן זה עם יקיריהם היא פעולה של שימור תרבותי.
לכן הצבא הישראלי והמתנחלים אוהבים לתקוף מטעי זיתים פלסטינים. השמדת עץ זית היא יותר מתקפה על הפרנסה הפלסטינית. זו מתקפה על הזהות הפלסטינית. הניסיון של ישראל למחוק אותו בא לידי ביטוי במלחמתה הבלתי פוסקת בעצי זית פלסטינים. משנת 1967 עד 2013, היא עקרה כ-800,000 מהם.
הזיקה למולדת קיימת אפילו בינינו, הפלסטינים הפזורה. אני עצמי נולדתי בשכם בגדה המערבית הכבושה אבל גדלתי מחוץ לארץ ישראל. גם כשהיה רחוק, לא הפסקתי להרגיש קשר לארץ הפלסטינית.
המשפחה שלי נאלצה לברוח במהלך האינתיפאדה השנייה. אבי ראה את הצבא הישראלי גונב את אדמת אביו והופך אותה למחסום צבאי, ואימי נורתה על ידי מתנחלים בדרכה לעבודה. שלהם לא הייתה החלטה להגר מרצון; זה היה מעשה הישרדות.
במהלך שני העשורים האחרונים, חזרתי לפלסטין בקביעות, ראיתי מתנחלים פולשים בהתמדה לאדמות פלסטיניות, מנסים לעקור פלסטינים נוספים מבתיהם. מה שזכרתי בילדותי כאשכולות של בתים שנבנו בצורה בלתי חוקית גדל והפך לערים שלמות – מצור על ערים וכפרים פלסטיניים מכל עבר.
אבל כשראיתי עצי זית פלסטינים נשרפו, מים פלסטינים מנותבים ונגנבים, ובתים פלסטינים נהרסים, הייתי עדה גם להתנגדות והתרסה. הפלסטינים הקימו מיכלי מים כדי לעבור תקופות של ניתוק מים על ידי הישראלים. הם בנו מחדש את בתיהם בלילה לאחר הריסה, והם מיהרו לעזור לקהילות כמו חווארה כאשר תתרחש פשיטה של מתנחלים.
בשנה האחרונה הפכה האלימות הישראלית לרצח עם, אבל ה"סומוד" הפלסטיני – איתנות – לא פחתה. מג'נין ועד עזה, הפלסטינים – תחת התקפות והפצצות ישראליות בלתי פוסקות – לא הפסיקו להתנגד למתקפה הקולוניאלית באמצעות המעשה הפשוט של חיים ושרוד.
ככל שהכובש מנסה להפוך את החיים הפלסטינים לבלתי אפשריים, כך פלסטינים מוצאים פתרונות מאולתרים שיאפשרו זאת – בין אם זה מכונת כביסה המופעלת על ידי אופניים, תנור חימר העשוי מבוץ וקש לאפיית לחם או מחולל חשמל מורכב מחלקי מכונה אקראיים. אלו רק כמה פעולות של התמדה עיקשת, של סמוד, התגבשות.
בינתיים, בגולה, ליבנו ומוחנו מעולם לא עזבו את פלסטין. צפינו בכאב ובאימה עם התרחשות רצח העם וכפי שמנהיגי המדינות שבהן חיפשנו מקלט העלימו עין. רבים במערב אינם מאמינים שיש ערך לחיים הפלסטינים. הם לא רואים בנו בני אדם.
הדה-הומניזציה הבלתי פוסקת הזו של הפלסטינים הפיצה ייאוש וחוסר תקווה בקרב הקהילות שלנו. אבל אין לנו זכות לוותר כאשר תושבי עזה ממשיכים בתוך זוועות רצח העם. עלינו להעיר בתוכנו את הסמוד הפלסטיני ולהתגייס כדי לומר לחברות אחרות שאנחנו כאן, אנחנו קיימים ונתמיד בעולם ששואף למחוק אותנו.
המטאפורה של "אנחנו הארץ" אינה רק פואטית. זו מציאות חיה עבור העם הפלסטיני. כששואלים את הפלסטינים, "למה אתה לא עוזב?" הם מגיבים ב"למה אנחנו צריכים?" זוהי אדמה פלסטינית, מעובדת בדם ובדמעות של דורות של פלסטינים. לעזוב את זה פירושו לאבד הכל. זה אומר לאפשר את מחיקת ההיסטוריה שלנו, התרבות שלנו, הנשמה הקולקטיבית שלנו. שנה לתוך רצח העם הזה, הפלסטינים נשארים כי הם חייבים.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
