בחושך הקודם של ה- 13 ביוני, ישראל פתחה במתקפה "מקדימה" על איראן. פיצוצים התנדנדו באזורים שונים במדינה. בין היעדים היו אתרים גרעיניים בנתנץ ובפורדו, בסיסים צבאיים, מעבדות מחקר ובתי מגורים צבאיים בכירים. בסוף המבצע הרגה ישראל לפחות 974 בני אדם בעוד שביתות טילים איראניים כנקמה הרגו 28 אנשים בישראל.
ישראל תיארה את פעולותיה כהגנה עצמית צפויה, וטענה כי איראן הייתה במרחק שבועות בלבד מהפקת נשק גרעיני פונקציונלי. עם זאת, הערכת מודיעין, כולל על ידי בעל ברית ישראלי, ארצות הברית, ודיווחים של סוכנות האנרגיה האטומית הבינלאומית (IAEA) לא הראו שום עדות לכך שטהראן רודף נשק גרעיני. במקביל, דיפלומטים איראניים שיחות עם עמיתיהם של ארה"ב לעסקה גרעינית חדשה אפשרית.
אך מעבר לניתוח הצבאי והגיאופוליטי, שאלה אתית רצינית מתנשאת: האם ניתן להצדיק מוסרית לפתוח שביתה כה הרסנית לא על סמך מה עשתה מדינה, אלא על מה היא עשויה לעשות בעתיד? איזה תקדים זה נקבע לשאר העולם? ומי יכול להחליט מתי פחד מספיק כדי להצדיק מלחמה?
הימור מוסרי מסוכן
אתיקנים ועורכי דין בינלאומיים שואבים קו קריטי בין מלחמה מקדימה ומונעת. קדם-קדם מגיב לאיום ממשמש ובא-תקיפה מיידית. מלחמה מונעת מכה נגד איום עתידי אפשרי.
רק הראשון עומד בקריטריונים מוסריים המושרשים ביצירותיהם הפילוסופיות של הוגים כמו אוגוסטין ואקווינס, ואושרו מחדש על ידי תיאורטיקנים מודרניים כמו מייקל וולצר-מהדהדים את מה שנקרא פורמולה של קרולייןהמאפשר כוח מקדים רק כאשר איום הוא "מיידי, מכריע ולא משאיר שום ברירה של אמצעים, ושום רגע להתלבטות".
עם זאת, הפשיטה של ישראל נכשלת במבחן זה. היכולת הגרעינית של איראן לא הייתה שבועות מההשלמה. הדיפלומטיה לא הייתה מותשת. וההרס הסתכן – כולל נפילה רדיואקטיבית מאולמות צנטריפוגה – חרג בהרבה מההכרח הצבאי.
החוק משקף אילוצים מוסריים. אמנת האו"ם סעיף 2 (4) אוסר על השימוש בכוח, למעט החריג היחיד בסעיף 51, המאפשר הגנה עצמית לאחר התקפה חמושה. הפתיחה של ישראל להגנה עצמית צפויה מסתמכת על חוק אמנה משפטית ולא מקובלת. מומחי האו"ם כינו את השביתה של ישראל "מעשה תוקפנות בוטה" המפרת את נורמות קוגנס ג'וס.
חריגים יקרים כאלה מסתכנים בשבר את הצו המשפטי הבינלאומי. אם מדינה אחת יכולה לטעון באופן אמין לפני כן, גם אחרים יעשו-מסין המגיבה לסיורים ליד טייוואן, לפקיסטן המגיבה לתנוחה הודית נתפסת-מערערת את היציבות העולמית.
מגיני ישראל מגיבים כי איומים קיומיים מצדיקים פעולה דרסטית. למנהיגי איראן היסטוריה של רטוריקה עוינת כלפי ישראל וגיבו בעקביות קבוצות חמושות כמו חיזבאללה וחמאס. קנצלרית גרמניה לשעבר אנג'לה מרקל טענה לאחרונה כי כאשר קיומה של מדינה נמצא תחת איום, החוק הבינלאומי נאבק לספק תשובות ברורות וניתנות לפעולה.
הצלקות ההיסטוריות אמיתיות. אולם פילוסופים מזהירים שמילים, שנאה ככל שיהיו, אינן משוות לפעולה. הרטוריקה נפרדת מהפעולה. אם הדיבור בלבד היה מצדיק מלחמה, כל מדינה יכולה לנהל מלחמה מקדימה על בסיס רטוריקה שנאה. אנו מסתכנים בכניסה ל"מצב טבע "עולמי, בו כל רגע מתוח הופך להיות גורם למלחמה.
הטכנולוגיה כותבת מחדש את הכללים
הטכנולוגיה מהדקת את הסחיטה בזהירות מוסרית. המל"טים וה- F -35 המשמשים באריה עולה בשילוב כדי לשתק את ההגנות של איראן תוך דקות ספורות. מדינות פעם יכלו לסמוך על הזמן לדיון, לשכנע ולתעד. טילים היפרסוניים ומל"טים המופעלים על ידי AI שחיקו את החלון הזה-העברת בחירה בולטת: לפעול במהירות או לאבד את הסיכוי שלך.
מערכות אלה אינן רק מקצרות את זמן ההחלטה – הן ממידות את הגבול המסורתי בין מלחמה לזמן שלום. כאשר מעקב מזל"ט ומערכות אוטונומיות מוטבעות בגיאופוליטיקה יומיומית, סיכוני מלחמה הופכים למצב ברירת המחדל, ושלום החריג.
אנו מתחילים לחיות לא בעולם של משבר זמני, אלא במה שהפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן מכנה מצב קבוע בעל חריג – מצב בו חירום מצדיק את השעיית הנורמות, לא מדי פעם אלא תמיד.
בעולם כזה, עצם הרעיון שמדינות חייבות להצדיק בפומבי את מעשי האלימות מתחילים להישחק. יתרון טקטי, שטבע כ"עליונות יחסית ", ממנף את מסגרת הזמן הדחוסה הזו – אך מרוויח קרקע בעלות.
בעידן בו אינטליגנציה מסווגת מפעילה תגובה כמעט אינסטנטית, נסיגות בדיקה אתיות. תורות מהות ראשונות עתידיות יתגמלו את המהירות על פני החוק, והפתעה על פרופורציות. אם אנו מאבדים את ההבחנה בין שלום למלחמה, אנו מסתכנים באובדן העיקרון כי תמיד יש להצדיק את האלימות – לא להניח.
הדרך חזרה לאיפוק
ללא תיקון מסלול מיידי, העולם מסתכן בנורמה חדשה: מלחמה לפני סיבה, פחד לפני עובדה. אמנת האו"ם תלויה באמון הדדי שהכוח נותר יוצא דופן. כל שביתה טלוויזיונית משתרעת על האמון ההוא, מה שמוביל למירוצי נשק והתקפות רפלקסיביות. כדי למנוע מפל זה של קונפליקט מונע פחד, מספר צעדים חיוניים.
צריך להיות אימות שקוף: יש להעריך טענות על "איום קרב" על ידי גורמים חסרי פניות – מסכי IAEA, עמלות חקירה עצמאיות – שלא נקברו בתוך תיקים סודיים.
הדיפלומטיה חייבת לקבל עדיפות: שיחות, ערוצים אחוריים, חבלה, סנקציות-כולם חייבים להיות מותשים להפגין לפני השביתה. לא אופציונלי, לא רטרואקטיבית.
חייבת להיות הערכה ציבורית של הסיכון האזרחי: על מומחי הסביבה והבריאות לשקול לפני שהמתכננים הצבאיים ימשכו את ההדק.
על התקשורת, האקדמיה והציבור להתעקש כי ספים אלה יתקיימו – ולשמור על אחריות על הממשלות.
מלחמה מקדימה עשויה, במקרים נדירים, להיות מוצדקת מוסרית – למשל, טילים המוכנים על משקפי שיגור, ציי חוצים קווי אדום. אבל הסרגל הזה גבוה בעיצוב. השביתה של ישראל על איראן לא הייתה מונעת, היא הושקה לא נגד מתקפה נפרשת אלא כנגד אפשרות חששה. מיסוד הפחד הזה כעילה למלחמה הוא הזמנה לסכסוך תמידי.
אם ננטוש זהירות בשם הפחד, אנו נוטשים את הגבולות המוסריים והמשפטיים המשותפים המחזיקים את האנושות יחד. רק מסורת מלחמה דורשת שלעולם לא רואים את מי שעשוי לפגוע בנו כאיומים גרידא – אלא כבני אדם, כל אחד מהם ראוי לשיקול מדוקדק.
מלחמת איראן -ישראל היא יותר מדרמה צבאית. זהו מבחן: האם העולם עדיין יחזיק את הגבול בין הגנה עצמית מוצדקת לתוקפנות חסרת מעצורים? אם התשובה היא לא, הפחד לא רק יהרוג חיילים. זה יהרוג את התקווה השברירית שהאיפוק יכול להחזיק אותנו בחיים.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
