שייקספיר השאיר לנו את המימרה המצוטטת הרבה על הקשר בין דברים ושמות. בטרגדיה שלו רומיאו ויוליה, דמותו ג'ולייט מתלוננת על כך שמשפחתה לא תקבל את המאהב שלה רומיאו ומבשלת את זה בשמו: "מה יש בשם? זה שאנו קוראים לו ורד / בכל שם אחר היה מריח מתוק".
בעצם, שייקספיר נותן לנו את התיאוריה של שרירותיות הסימנים הרבה לפני שהבלשן השוויצרי פרדיננד דה סוסור העלה אותה על הכתב. וכן, אני לא חולק. אבל יש מקרים שבהם ההישרדות העצומה שלנו כיחידים וכקהילות תלויה בשמות. כמו בתקופת רצח העם.
מחיקת השמות מלווה בהכרח רצח עם, כפי שקרה במולדתי בוסניה בשנות ה-90. כאשר כוח שורף ספריות והורס מבני דת, כאשר הוא מנסה למחוק את עצם ההיסטוריה של עם, הוא לא רוצה פשוט להיפטר מגופו הפיזי. היא רוצה ליצור שכחת מקורות.
עבורי, הסמל הגדול ביותר של המחיקה הזו הוא מזרקת המים שהכין סבא רבא שלי, פיז'ו טוזליץ', במקום בלתי ראוי לציון באמצע הדרך בין עיר הולדתו קוטור וארוש לעיר הולדתי באניה לוקה. שתי העיירות שוכנות במה שנקרא כיום רפובליקה סרפסקה, ישות המכסה כמעט מחצית המדינה ושהלאומנים הבוסנים-סרבים קיבלו כפרס על פרויקט רצח העם שלהם בשנות ה-90.
לא תמצאו את האביב הזה בספרים או בגוגל מפות, לא בשמו הישן "Fejzina Česma" ולא בשמו החדש, Zmajevac (מקום הדרקון). השם המשתנה שלו מסמל את כל מה שעברנו במלחמה, שאנו מחזיקים בה בעקשנות כל כך.
מדוע סבא של אמא פייזו, גבר מוסלמי מעיירה קטנה ואידילית עם מבצר עות'מאני ישן המשקיף על מפלים מדהימים, החליט לבנות מזרקת מים מלכתחילה? באופן מסורתי, בקרב המוסלמים, יש אמונה שאחת הדרכים להמשיך לצבור מעשים טובים גם לאחר מותך היא להשאיר טובת ציבור, "חייר", משהו שיועיל לכל האנשים. זה מה שאנו מכנים "ווקף".
טובת ציבור טיפוסית אחת היא "מזרקת חאיר", שנבנתה לעתים קרובות על ידי כביש ראשי, כך שמטיילים ובעלי החיים שלהם יוכלו להרוות את צימאונם. כשהייתי ילד, תמיד היינו עוצרים בפיז'ינה צ'סמה בדרכנו לבקר קרובי משפחה. זה לא היה בגלל שהיינו צמאים. זה היה הטקס של אמי.
אני לא יודע אם פייזו חפר את המעיין או סתם מצא אותו וקבע את המקום כתחנה נוחה למטיילים בתקופה שבה אנשים לא הסתובבו רק במכוניותיהם אלא היו צריכים לנוח ולהשקות את הסוס או הבקר שלהם. כל האנשים. כל העדות. כל הדתות.
לאחר עשרות שנים של שימוש, כאשר Fejzina Česma נזקקה לתיקון, היה זה בנו של Fejzo Asim שתיקן את זה. לאחר המלחמה, בנו של אסים, דודי, גילה שמישהו שינה את שמו ל"זמאייבק" והוא שם במקום לוח חדש עם שם אביו: אסים טוזליץ'.
לדעתי, אפילו השם הזה אינו נכון כיוון שהוא לא עוגן כראוי בשפה המקומית. Fejzina Česma היה. ובכל זאת, מישהו הוטרד מהשם המוסלמי וחצב באבן "זמאייבק" באותיות קיריליות. "זמאייבק" הוא שמם של חורבות סמוכות מימי הביניים המאוחרים, אבל אין לו שום קשר למזרקה לזכר האנשים.
לפי האמונה המוסלמית, לא משנה איך קוראים למקום. במובן הזה, ג'ולייט צודקת ברמה התיאולוגית הזו. מעיין בכל שם אחר ירווה את הצמא בכל זאת. מים לא שייכים לאף אחד. Fejzina Česma עשה מאמץ להנגיש אותו ולכן כל טיפה שתשתה על ידי אדם או בהמה כל עוד היא קיימת תהיה מטבע בחזה של Fejzo איתו הוא מקווה לקנות מקום בגן עדן.
אנו הפליטים, שרק מבקרים בארצנו בכל קיץ, משתמשים בשמות הישנים מתוך אינסטינקט, או אולי אפילו מתוך "אינות" (למרות). כל השמות החדשים זרים לנו, ואני מתאר לעצמי, ברמה מסוימת, הם חייבים להרגיש זרים לסרבים רבים שמשתמשים בהם, כי השמות האלה הם שמות לאומניים, רעילים שלא צמחו מהאדמה ההיא שם, הנהרות האלה שם, אלה. יער צפוף שם.
השמות החדשים שנשמעים בסרביה, כמו גם שם התואר "סרבי", שמוצמד לכל פינה ופינה, חייבים להיראות מוזרים לרוב האנשים כי אין מדינה עלי אדמות עם שמות מקוריים שיכולה לשאת כל כך הרבה תגיות לאומניות.
מדוע שגשר אקראי בעיירה הקטנה צ'לינאק ייקרא גשר סרביה ויעוטר בדגל סרבי? למה שמשהו ייקרא בשמות של פשיסטים ופושעי מלחמה מהעבר הלא כל כך רחוק? למה שהרחוב שלי ייקרא על שם מקום בסרביה ולא אחרי גיבורת הפרטיזנים של מלחמת העולם השנייה שוואלה הדז'יץ', אישה בוסנית שנלחמה בנאצים? בבית שלי יש גם את שלט שם הרחוב הישן וגם החדש והחדש כבר דהה בזמן שהכתובת הלבנה על הצלחת הכחולה המקורית זוהרת כל כך בהירה.
כמובן, בוסניה אינה ייחודית במרדף הזה של מחיקה באמצעות שינוי שם. אין כמעט מקום על פני כדור הארץ שבו מחיקה לא בוצעה בשלב מסוים בהיסטוריה: שמות חדשים חקוקים על הפלימפססט של הארץ.
קחו בחשבון את השינויים ההיסטוריים בשמות הארץ הקדושה, אותו מקום ששולט כל כך בתודעה הגלובלית שלנו כרגע. לא נוכל להתחמק מהמלחמה המקבילה על שמות כמו "פלסטין" ומקומות מקומיים בשטחי ישראל שמתקיימת במרחבים אמיתיים ווירטואליים, גם על הבמה הבינלאומית. אם נחפור ברקע שלו, אפשר ללמוד שמדינת ישראל הקימה ב-1949 ועדה שתפקידה לא היה רק לשחזר שמות עבריים עתיקים אם היו, אלא גם להמציא שמות חדשים.
ראש הממשלה הראשון של ישראל דוד בן גוריון הבהיר את ההנחיה: "אנו מחויבים להסיר את השמות הערביים מטעמי מדינה. כשם שאיננו מכירים בבעלותם הפוליטית של הערבים על הארץ, כך גם איננו מכירים בבעלותם הרוחנית ובשמותיהם".
לפעמים אני מנסה לרחם על הביורוקרטים שמופקדים על מציאת שמות חדשים לכל דבר. זה הרבה דברים. כל כך הרבה דברים. אלו פרויקטים שאפשר להיתקע בהם ולהעביר אותם לדורות חדשים.
האם הם הרגישו גאים ויצירתיים בהיפר-מחיקה הזו? אילו רק היו להם כלי הבינה המלאכותית של היום ויכלו לגרום למכונה לעשות זאת. הם נאלצו לעמול, לכתוב על נייר, להחתים מסמכים, לתייק אותם ולאחסן אותם היטב בצינוקים החדשים שלהם. עבודה אנושית. אין רצח עם בלעדיו. רק מכונות לא יצליחו.
אז לא, כמה ורדים לא ריח מתוק. רומיאו לא היה מתוק לג'ולייט אם המורשת שלו תימחק והוא היה נטמע במשפחתה. המשמעות והעוצמה של אהבתם תלויה בשמותיהם. אהבתם בנויה על הריב המשפחתי.
בניגוד לרומיאו הרומנטי חסר התקווה שחושב שהוא יכול פשוט לקרוא לעצמו "אהבה" ולצאת ללא פגע, אנחנו יודעים יותר טוב. אני מצטער ג'ולייט, אבל אנחנו לא יכולים "לקבל אותך על המילה שלך". היסטוריה נכתבה על גופנו, והיא עלולה להיעלם עם גופנו. עבורנו שנלחמים למען "לעולם לא עוד לאף אחד", שמתעלמים מתמרורים חדשים ומוצאים את כיוון הזיכרונות החלשים, רוחנו ואהבתנו תלויים על חוטם של כמה שמות ישנים.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
