מותו של מנהיג חמאס יחיא סינוואר ביום רביעי עורר תגובות שונות בתכלית ברחבי העולם. בזמן שישראל ובעלות בריתה חגגו את פטירתו של "המוח" של ה-7 באוקטובר 2023, הפיגועים, פלסטינים, ערבים ואחרים התאבלו עליו כדמות גיבורה.
הערכה נכונה של תפקידו של סינוואר במאבק הפלסטיני ומה שהוא וחמאס מייצגים בפועל במונחים פוליטיים היא קריטית ככל שנראה שאנו מתקרבים להתלקחות אזורית הרסנית.
במהלך השנה האחרונה ביקשה ישראל לבסס נרטיב על מנהיגי חמאס כגברים פחדנים המסתתרים במנהרות מתחת לאדמה, משתמשים בשבי ישראלים כמגן אנושי ואוגרים מזון, מים וכסף.
הסרטונים ו פרטים מהרגעים האחרונים של סינוואר שעלו בתקשורת, לעומת זאת, הפריכו את הנרטיב הזה. במקום זאת, רוב האנשים במזרח התיכון ראו במנהיג חמאס לוחם באומץ עד הסוף למרות שסבל מפציעות ומוקף בכוחות ישראליים.
תפיסה זו באה לידי ביטוי ב- מילים של סגן יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, חליל אל-חיה: "(סינואר) פגש את סופו עומד אמיץ בראש מורם, אוחז בנשק, יורה עד הנשימה האחרונה, עד הרגע האחרון בחייו".
הנרטיב של מוות הרואי חייב לבסס את מורשתו של סינוואר בתוך המאבק הפלסטיני. כשר החוץ האיראני עבאס אראחצ'י ציין: "גורלו – המצולם יפה בתמונה האחרונה שלו – אינו גורם מרתיע אלא מקור השראה ללוחמי ההתנגדות ברחבי האזור, פלסטינים ולא פלסטינים".
לעומת זאת, בעלות הברית המערביות של ישראל ראו במותו של סינוואר ניצחון על חמאס שניתן לנצלו כדי לסדר מחדש את פלסטין והאזור לטובת ישראל. נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן הדהד את הדעה הישראלית לפיה סינוואר הוא "מכשול בלתי עביר" להשגת הפסקת אש וכי כעת, ללא חמאס בשלטון, יש הזדמנות ל"יום שאחרי" בעזה.
מנהיגי גרמניה, צרפת, איטליה, בריטניה ונאט"ו דרשו כולם הפסקת אש שתאפשר את שחרור כל השבויים הישראלים שעדיין מוחזקים בעזה מבלי להזכיר את הדרישה הפלסטינית לשחרר אלפי אסירים פלסטינים המוחזקים בידי ישראל או לסיים את נוכחותה של ישראל בעזה. עַזָה. זוהי אוריינטציה טיפוסית ידידותית לישראל המגדירה את רוב מדיניות מדינות המערב ומנעה כל משא ומתן רציני.
זה שסינואר או כל מנהיג חמאס אחר היו "מכשול" להפסקת אש או שלום הוא פשוט שקר. ארבעה חודשים בלבד לפני מותו, הוא קיבל עסקה שהציג ביידן ובגיבוי מועצת הביטחון של האו"ם – שנכשלה מכיוון שישראל דרשה שינויים נוספים לטובתה. בנובמבר אישר סינוואר גם את הפסקת האש וחילופי השבויים היחידים בין ישראל לחמאס שהתקיימו עד כה.
חמאס, בכללותו, גם לא היווה "מכשול" לשלום. לאורך 37 שנות קיומה, הציעה התנועה הפסקת אש ארוכת טווח ודו-קיום בשלום עם ישראל יותר מתריסר פעמיםשישראל מעולם לא הגיבה לו.
חייו הפוליטיים של סינוואר ממחישים היטב את ההשלכות של דחיית השלום של ישראל. הוא הפך לפעיל פוליטית לראשונה בתחילת שנות ה-80 באוניברסיטה האסלאמית בעזה, שם למד לתואר בלימודי ערבים. ישראל עצרה אותו מספר פעמים, ותוך כדי מעצר הוא פגש את מייסד חמאס, השייח' אחמד יאסין. לאחר מכן הוא יצא לדרך חיים שלמים של פעולה פוליטית שהתמקדה בכמה מטרות מקבילות: חיזוק קונצנזוס לאומי פלסטיני מאוחד, שמירה על האחדות הפנימית של חמאס ופיקוח על יכולות ההתנגדות הצבאית תוך ניהול יוזמות פוליטיות ודיפלומטיות לשלום המבוססות על זכויות לאומיות פלסטיניות.
אחריותו הראשונה לאחר הקמת חמאס ב-1987 הייתה ליצור יחידה שתחסל הדלפות מודיעיניות ומשתפי פעולה פלסטינים עם ישראל. בגין עבודה זו עצרו אותו כוחות ישראליים ב-1988 במהלך האינתיפאדה הראשונה ודנו אותו למאסר עולם.
בזמן שהוא היה בכלא הישראלי, האינתיפאדה הסתיימה ואחריה הגיע תהליך השלום כביכול בחסות בת בריתה הקרובה ביותר של ישראל, ארה"ב. הוא רדף אחר לכידות לאומית פלסטינית בכלא ו היה מעורב במסמך האסירים ההיסטורי משנת 2006, שהתווה תוכנית לאומית שאושרה על ידי כל הפלגים הפלסטיניים המרכזיים.
עד שסינואר שוחרר ב-2011, הסכמי אוסלו כמעט קרסו, וישראל הרחיבה באגרסיביות את שליטתה המתנחלים-קולוניאלית על אדמות פלסטיניות במזרח ירושלים הכבושה ובגדה המערבית והטילה מצור מתיש על עזה.
הסירוב הישראלי שנתמך על ידי ארה"ב למשא ומתן על פתרון שתי מדינות קבוע של הסכסוך הישראלי-פלסטין דחף את סינוואר, חמאס ויחידות לוחמות קטנות יותר להתמקד בהתנגדות מזוינת. זה הגיע לשיאו בפיגועי ה-7 באוקטובר בשנה שעברה.
הרטוריקה של מנהיגי המערב לאחר מותו של סינוואר משקפת את סירובם להודות במציאות זו. הם ממשיכים להכחיש כי אלה שמאתגרים פוליטית או מעורבים צבאית בישראל פועלים כקבוצות התנגדות המנהלות מאבק על צדק עבור פלסטינים ואחרים באזור הסובלים מהשלכות של מתנחלים-קולוניאליזם ציוני.
חסרון מוטה זה הגדיר את האליטות הפוליטיות המערביות במשך עשרות שנים, שכן הן אינן מכירות בכך שהדאגות הישראליות אינן עדיפות על הדאגות הפלסטיניות ובסכסוך ישראל-פלסטיני יש שני צדדים שזכויותיהם ההדדיות לריבונות ולביטחון צריכות להיות מושגות כדי שייווצר שלום משמעותי. .
המחסור הזה עוזר כעת למערב להתעלם מזה של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מילים משלו שהמלחמה לא תיפסק לאחר מותו של סינוואר – אינדיקציה ברורה למי באמת מפריע לשלום. במהלך הימים האחרונים, הצבא הישראלי רק הגביר את המאמץ שלו לטיהור אתני את צפון עזה, והרג כ-640 בני אדם ב-17 ימים.
ישראל רוצה להמשיך את ההכנעה הקולוניאלית שלה לארצות ערב הפלסטיניות והשכנות, ואת הדחף האימפריאלי שלה בסיוע ארה"ב להפסיק את ההשפעה האיראנית באזור. היא גם פועלת להשתיק כל קול שמבקר את מעשיו המוכרים כיום כאפרטהייד ורצח עם.
בניגוד לכך, הפלסטינים ובני בריתם ברחבי הדרום הגלובלי הרחיבו בהתמדה את התנגדותם הפוליטית והצבאית לפעולות ישראליות.
בהקשר זה ברור – אפילו לאלו מאיתנו המבקרים חלק מהלוחמנות של חמאס נגד אזרחים – שהנהגתו וקבלת ההחלטות של סינוואר שיקפו את הסירוב הפלסטיני לוותר על זכותם להגדרה עצמית ולמדינה. הפעולות שהוא נקט בתחום ההתנגדות הצבאית והשגת שלום פוליטי – בין אם נרצה אותן ובין אם לא – היו תמיד תוצאה של התייעצויות והסכמה אינטנסיבית בין חברי הארגון ולא החלטה של עריץ יחיד, כפי שהמערב היה רוצה להציג אותה.
אותן מעצמות שאינן מצליחות להבין את המציאות הזו וממשיכות להתעלם מהממדים ההיסטוריים של התנגדות ילידים כזו לתוקפנות ישראלית-קולוניאלית הנתמכת על ידי מתנחלים-קולוניאליסטים גוזרים את האזור למלחמה מתמדת.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
