ב-8 בדצמבר, לאחר מתקפה מהירה שנמשכה פחות משבועיים, נכנסו כוחות האופוזיציה הסוריים לדמשק והכריזו על סיום משטרו של בשאר אל-אסד. על פי ההערכות, נשיא סוריה ומשפחתו טסו לכיוון לא ידוע רגע לפני כניסת המורדים לבירה.
יש לראות את ההתקוממות נגד ממשלת סוריה שסיימה את חצי המאה של שלטון משפחת אל-אסד כאחת מנקודות המפנה הפוליטיות החשובות ביותר באזור הערבי המודרני מאז תום מלחמת העולם השנייה והקמת ישראל ב-1948. מסמן שבירה מוחלטת עם המורשת מאז שנות ה-50 של אוטוקרטים ערבים המעוגנים בצבא, ששלטו זה מכבר והרסו את החברות הערביות.
רבים חוגגים בצדק את הפלת אל-אסד, ורבים אחרים תוהים מה יקרה בהמשך לאור מעורבותן של מעצמות מקומיות וחיצוניות שונות בסוריה. העם הסורי יודע שהוא רוצה חיים הגונים, שיתייחסו אליו בכבוד וישמעו אותו. עלינו לצפות בהכנעה בהם מביאים סדר חדש ויציב לארצם ומפסיקים את הטיפשות המערבית של ניתוח מה המשמעות של אורך זקן או תיאוריות קונספירציה משעשעות.
חשוב כעת להרהר במשמעות הסיפור ההרסני של ממשל סוריה ומלחמת אזרחים. סוריה תחת אסד לא הייתה ייחודית ולא הייתה פרי יצירתם של כמה בני אדם מקומיים בלבד. במקום זאת, זוהי דוגמה למורשת הנרחבת של כוח המדינה הערבי הכבד, לעתים קרובות מרושעת, שהרסה את האזור והשפילה את תושביו במשך חצי מאה, בעזרת מעצמות אזוריות וגדולות וקבוצות לא ממשלתיות שונות.
משטר אל-אסד היה הממשל האוטוקרטי, המבוסס על צבא, בגיבוי זר ומעוגן משפחתי ארוך הטווח, ששלט באזור הערבי, שהרס את אנשיו, כלכלתו ושלמותו הלאומית.
הניסיון הסורי חושף את כל הסממנים המתישים של אוטוקרטיה ערבית משותפת, הנמשכים באופן נרחב וחייבים להיות מושרשים באופן שיטתי מהחברות שלנו. אלה כוללים היעדר פלורליזם אמיתי ואחריות באמצעות מוסדות השתתפות אמינים; שלטון כבד ביותר המעוגן באכזריות צבאית ומשטרתית, מאסר המוני, עינויים ומוות; תכנון כלכלי ריכוזי שמוליד שחיתות בקרב האליטה ופערים עמוקים באיכות החיים ברחבי הארץ; וללא קשרים מבניים בין האזרחים למדינה שיכולים לייצר מדיניות המשקפת את הסכמתם ורצונם של הנשלטים.
המהפכה המצרית של גמאל עבד אל נאצר ב-1952 יזמה את המורשת ההרסנית של ממשל ערבי בניהול צבאי, שהתרחבה מהר יותר לאחר תבוסת צבאות ערב של ישראל ב-1967. אביו של בשאר אל-אסד, חאפז, היה בין קבוצה של קצינים ערבים שתפסו את השלטון בשני העשורים הבאים במדינות ערב שונות והמשיכו לגרש אותם לאדמה.
קצינים אלה שנכפו על עצמם לא יכלו לנהל מלחמה או למשול ביעילות במהלך עשרות שנות שלטונם. כתוצאה מכך, מאז שנות ה-90, רוב הערבים מחוץ ליצרני הנפט העשירים המעטים סבלו מירידה מתמדת בהזדמנויות שלהם לחינוך הגון ובריאות, מקומות עבודה, גישה למזון, מים וחשמל מספקים וצרכים בסיסיים אחרים.
סקרים אזוריים מגלים שוב ושוב שאחוז קטן מהערבים (בעיקר במדינות מפיקות הנפט ובקרב אליטות קטנות במקומות אחרים) חיים חיים נוחים, בעוד הרוב אינו נהנה מזכויות פוליטיות ומחיים חומריים הגונים. אי השוויון והעוני בתוך החברות הערביות ממשיכים לעלות.
באמצעות דיכוי, ממשלות ערביות הפכו את אזרחיהן לצרכנים פסיביים, חסרי קול, חסרי אונים, שרבים מהם מבקשים להגר או להגר. הדיכוי יצר כעס עז, פחד וייאוש בקרב אזרחיהם. הם הגיבו על ידי קריאת תיגר על המדינה, הצטרפות למערכת המושחתת שלה, או נסיגה ממנה לקבוצות שבטיות, דתיות או אידיאולוגיות קטנות יותר שהם יוצרים כדי להגן על עצמם ולשרוד מול הסכנות של המדינה שלהם, ישראל או מעצמות זרות.
התנועות הערביות החזקות ביותר שערערו על מודל הכוח הצבאי היו איסלאמיסטיות – חמושים ושלווים כאחד. בסוריה, כאשר תנועת מחאה שלווה נתקלה בכוח צבאי אכזרי, ההתקוממות הפכה במהירות לסכסוך אזרחי, שערער את הלכידות הלאומית, אפשרה את התפשטותן של קבוצות חמושות והביאה להתערבות של מעצמות זרות.
מה שקרה בסוריה צריך להיות קריאת השכמה לכל האוטוקרטים הערבים. האזור לא יכול לסבול זמן רב את המציאות שאף מדינה ערבית אחת לא קיבלה תוקף אמין על ידי אנשיה באמצעים חוקתיים או אלקטורליים.
חוויתי ותעדתי באופן עיתונאי את התנאים של החברות והאזרחים הערביים במשך למעלה מחצי מאה, ואני מסיק שאף מדינה ערבית לא עברה את ארבעת המבחנים הקרדינליים של מדינה יציבה, ריבונות אמיתית, אזרחות והתפתחות אנושית מתמשכת ושוויונית. .
היינו טיפשים אם יחמיצו את האותות שסוריה שולחת לעולם לגבי הרצון הבלתי ניתן לניתוק של כל אזרח רגיל לחיות בחופש ובכבוד. והיינו שותפים למניעתם לערבים אם נמשיך בעסקים כרגיל עם המערכות הממלכתיות והכלכליות הקיימות, שכשלו ברובן את אנשיהן.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
