"מה שלומך?" זו שאלה פשוטה שאני מקבל בהודעות יומיות מחבריי – קניה, ניגרי, טורקי, בריטי, ירדני, איראני ומרוקאי. למרות שזה עשוי להיראות כמו שאלה רגילה לחברים לשאול אחד את השני, אני מרגיש שהם משתמשים בזה כדרך להרגיע את עצמם שאני עדיין בחיים.
אני מבין למה הם עושים את זה אבל בכל פעם שאני רואה הודעה עם השאלה הזו, קשה לי לענות.
איך אני, כשאני כל הזמן חושב על הבית שלי שיצאתי בבהלה ביום השני לרצח העם? איך אני יודע שהמקום שבניתי שנים עם בעלי נמחק על ידי תקיפה אווירית ישראלית? איך אני, זוכר את התמונות שראיתי בדיווחים בתקשורת המציגים רק ערימת הריסות במקום שבו עמד הבית שלי, שבו נוצרו כל כך הרבה זיכרונות מתוקים?
איך אני, כשהחלומות שלי להשלים את הדוקטורט שלי נמצאים מתחת להריסות הבית שלי? איך אני, כשאני שומע את הילדה שלי בוכה ושואלת אותי מה קרה לצעצועים שלה? איך אני, כשאני רואה את בתי הבכורה מאבדת תקווה לחינוך בדיוק כשהיא עמדה להתחיל בתיכון? איך אני, כשאני רואה את הבנים שלי, שנהגו ללכת לחדר כושר כל יום, נכנסים לייאוש, כשאיבדו את החלומות שלהם להיות כוכבי ספורט?
מה שלומי, כשאני זוכר שאיבדתי את כל עבודות המחקר שכתבתי אי פעם בהריסות ביתי? איך אני חושב על כל ספר שקניתי כדי ליצור ספרייה יפה לילדי? כולם נעלמו כעת.
מה שלומי בזמן שאני גר באוהל שהגשם הוצף שוב ושוב ופלשו אליו חרקים? מה שלומי, בזמן שאני כל הזמן דואג לבריאות ילדיי במקום שבו לא ניתן למצוא את שירותי הבריאות הבסיסיים ביותר ואת התרופות הבסיסיות ביותר? מה שלומך, בידיעה שהילדים שלי לא אוכלים אוכל מזין? מה שלומך, בידיעה שכבר שנה שאנחנו אוכלים שימורים, ששכחנו את טעם הבשר והדגים?
איך אני מסתדר כשאני מבלה שעות על גבי שעות בשטיפת ידיים של בגדים וכלים? איך אני מסתדר כשאני רואה את הילדים שלי רצים אחרי משאית המים? מה שלומך, דואג איך לשמור על דברים נקיים כשמחיר הסבון מגיע לרמות מטורפות? מה שלומי בזמן שאני תוהה מה ילבשו הילדים שלי בחורף ואיך אחזק אותם?
איך אני מסתדר בזמן שאני מחפש מקום לטעון את הטלפון שלי כדי שאוכל להשלים את העבודה שלי? מה שלומי, מתקשה לכתוב בטלפון שלי טקסטים שלמים? איך אני מסתדר, מנסה למצוא את הכוח לספר סיפורים בתוך רצח עם? איך אני עושה, בזמן שאני הולך מרחקים ארוכים בחיפוש אחר חיבור אינטרנט טוב, לבדוק מה קורה עם קרובי משפחה ולוודא שהם בסדר?
איך אני, כשאני עובר על רשימות הקדושים והנעדרים, חושש שאולי לגלות שם שאני מכיר? איך אני מתמודד עם אובדן של כל כך הרבה מקרובי משפחה ושכנים שלי? איך אני, בתוך כל הכאב הזה וכל הפחד הזה ממה שיקרה לנו מחר? איך אני, בזמן שאני אוסף סביבי את ילדי מחנה האוהלים לספר להם סיפורים, בניסיון נואש לפתוח להם ולעצמי צוהר של תקווה?
איך אני? זו שאלה יומיומית שאני לא יכול לענות עליה. אולי אני צריך מילון שיעזור לי למצוא תיאור מדויק של איך אני מרגיש בתוך רצח עם.
מחוץ לעזה, "מה שלומך?" היא שאלה פשוטה שלא דורשת הרבה מחשבה כדי לענות עליה כי לאנשים יש זכות אדם "להיות". בתוך עזה, אנחנו לא יודעים לאן נעלמו זכויות האדם.
לכל מקום שנפנה, יש מראה וריח של מוות. בכל מקום שאנחנו הולכים, יש הריסות, אשפה וביוב.
עבדתי קשה במשך שנים רבות כדי לגדל את ילדיי ולתת להם מודל לחיקוי של אישה חזקה ועצמאית שאפשר להסתכל עליה. לצערי, עכשיו איבדתי את כוחי. בתוך רצח העם הזה, אין לי את היכולת לענות אפילו על שאלה פשוטה: מה שלומך?
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
