סכנה מוחשית לחללים השבויים בעזה: מסמך חדש של אגף הרפואה במטה החטופים כי על בסיס מומחיות מקצועית הזמן פועל לרעת החטופים החללים, וישנה סכנה שיהפכו לחללים שמקום קבורתם לא נודע.
למעלה משנה וחצי אחרי הטבח והחטיפה ב־7 באוקטובר 2023, עדיין מוחזקים ברצועת עזה 35 חטופים-חללים, אזרחים וחיילים שלא הושבו לקבורה. השהייה הממושכת של החללים בתנאים בלתי ידועים ובאזורי לחימה פעילים מסכנת את האפשרות להשיבם ולזהותם. ככל שחולף הזמן, כך הולכת ופוחתת היכולת לאתר את השרידים, לזהות את החללים ולקבוע את סיבות מותם ומועד מותם, וגדל הסיכוי שהם יהפכו לחללים שלא נודע מקום קבורתם ולא נסיבות מותם.
לדברי מחברי הדו״ח בראשות הפרופ׳ חגי לוין, מדובר לא רק בסוגיה אנושית ומוסרית עמוקה – אלא גם בסכנה מוחשית לאובדן של ראיות, של האפשרות לזיהוי החללים, ושל היכולת להעניק למשפחות ולחברה הישראלית קבר, "סגירה" ומענה. להיעדר סגירה והשארת האובדן העמום משמעויות כבדות משקל מבחינת הבריאות הנפשית של המשפחות, בריאות החברה הישראלית והזיכרון הקולקטיבי.
ניסיון מקצועי לצד מחקרים מדעיים בתחום הפתולוגיה והמדע הפורנזי, מראים כי לזמן חשיבות רבה ביכולת לשחזר את נסיבות המוות והחיים, במיוחד בתנאים סביבתיים קשים. בחלוף הזמן אובדן מודיעיני, תהליכי ריקבון, הצפות, קריסות ומעורבות של בעלי חיים עלולים להפוך את האיתור, הזיהוי והאפיון לבלתי אפשריים.
המומחים מבקשים להתריע כי כל עיכוב בהחזרת החללים מעזה עלול להוביל לאובדן בלתי הפיך – ולהותיר את המשפחות, ואת המדינה, בחוסר ידיעה שאין ממנו דרך חזרה. חוסר הידיעה מתעתע עד כדי מצב שבו נותר לחלק מהמשפחות ספק אם החטופים-החללים אכן אינם בין החיים.
אובדן המידע: פער מודיעיני הולך ומעמיק
במקרים רבים, מיקומם של החטופים-החללים ידוע רק לאנשים בודדים –פעילי חמאס, או אזרחים מקומיים – ואלה עשויים להיהרג במהלך לחימה, להיעלם או לא להעביר את המידע לגורם אחר. ככל שחולף הזמן, כך פוחתים הסיכויים לקבל מידע ישיר, מעודכן או מהימן. כאשר אין תיעוד של מיקום, תאריך או נסיבות המוות – והמידע האנושי אינו זמין – קטֵנה היכולת לבצע פעולות מודרכות לאיתור ולהשבה.
ברצועת עזה שוררים תנאים סביבתיים אשר מסכנים את החללים: חום, לחות, הצפות חוזרות וחדירת ביוב. בנוסף, תנודות קרקע וקריסות מבנים, בעיקר באזורים שהופצצו, עלולות להוביל לכיסוי, פיזור או קבורה אקראית של החללים. גם פעילות של בעלי חיים – ובהם מכרסמים, כלבים משוטטים וחרקים – עלולה לגרום לפיזור בלתי הפיך של חלקי גוף ולשחיקה של השלמות האנטומית והמבנה הגופני. תנאים אלה עלולים להחריף במצבים של קבורה מאולתרת, אחסון זמני באתרים לא יציבים או הזזה של החללים בעקבות פעילות לחימה.
חלק מהחללים ככל הנראה מוחזקים או מוסתרים במנהרות תת קרקעיות, שם שוררים תנאים פיזיים קיצוניים: לחות גבוהה, אוורור לקוי, סכנת הצפה וקריסה, והיעדר נגישות. במקרים של פגיעה במנהרה – כתוצאה מהפצצה, חבלה או קריסת קרקע – ייתכן פיזור של שרידים או קבירתם ללא הבחנה. גם אם תימצא המנהרה בעתיד, הנזק שייגרם בינתיים עלול לשלול לחלוטין את היכולת לאתר את השרידים.
במטה החטופים מסבירים שלא מדובר רק בעיכוב טכני – אלא בסכנה מוחשית שהחללים לא יימצאו לעולם. פער מודיעיני והרס סביבתי עלולים, כל אחד לחוד ובוודאי במצטבר, להפוך את החטופים החללים לנעדרים קבועים, ולשלול את האפשרות הבסיסית ביותר: להשיבם לקבר ישראל. אובדן האפשרות להשבה פיזית שולל גם את היכולת המשפטית, החברתית והטקסית לסגור מעגל – ומותיר את החברה והמשפחות במצב של אי ודאות.
היכולת להבין את נסיבות המוות של החטופים החללים עלולה גם היא להיפגע אם לא יושבו בזמן. אם לא תהיה אפשרות לבצע בדיקה פתולוגית מלאה ומתועדת – המאבחנת סימני חבלה, עדויות לפגיעה מכוונת, הוצאה להורג, מניעת טיפול רפואי או הזנחה קשה – לא ניתן יהיה לקבוע מתי, כיצד ובאילו תנאים מתו.
ממצאים רפואיים־פורנזיים אינם משמשים רק לצורכי תיעוד, אלא מהווים בסיס הכרחי לבירור האמת, לביסוס אחריות ולהשגת צדק. קיימת חשיבות מכרעת ליכולת להציג ממצאים רפואיים, משפטיים ופתולוגיים מהימנים. בהיעדרם, קשה יהיה לגבש ממצאים מבוססים, לקיים הליך חקירתי תקף, או להעמיד לדין את האחראים – גם אם תתאפשר בעתיד חשיפת זהותם. חלון הזמן לביצוע תיעוד רפואי ומשפטי מהימן הוא קצר. כל עיכוב פוגע באמינות הבדיקות העתידיות ועלול למנוע אפשרות להסקת מסקנות מבוססות על נסיבות המוות.
בנסיבות קשות ומורכבות אלו, בדיקה פורנזית של השרידים עשויה לשפוך אור על שאלות מהותיות ובהן האם מדובר במוות שנגרם כתוצאה מהרעבה, מהזנחה רפואית, מהתעללות, מהוצאה להורג, או אולי כתוצאה מפעילות צבאית.
לצד ההשלכות המשפטיות, קיימת גם פגיעה אנושית עמוקה. למשפחות שיקיריהן נהרגו או מתו בשבי יש זכות בסיסית לדעת מה עלה בגורלם. הבנה של נסיבות המוות וסיבת המוות איננה עניין טכני – אלא תנאי חשוב ליכולת לעבד את האובדן, להבין מה התרחש, ולהגיע – ככל האפשר – לסגירה נפשית ומוסרית.
משפחות רבות אינן מבקשות רק את החזרת יקיריהן, אלא גם את הסיפור שמאחוריהם – את מה שקרה, את מה שניתן היה אולי למנוע, ואת האמת. היעדר מענה לשאלות אלו מותיר אותן בלימבו כואב, שבו האובדן אינו שלם, והאבל אינו יכול להתקיים במלואו.
אי השבתם של החללים החטופים לקבורה בישראל משבשת גם את תהליך האבל של משפחותיהם, ומשאירה אותן בלימבו מתמשך של חוסר ודאות. מדובר בשכול מורכב, טראומטי ובלתי פתור, אשר כולל גם תחושת אובדן עמום, חרדה מתמשכת ותקווה מתעתעת שאולי האובדן לא התרחש.
לעומת זאת, כאשר ההשבה מתעכבת, לא מתאפשר למשפחות לעבור תהליך משמעותי של פרידה, אשר כולל ודאות פיזית, טקסי קבורה והכרה רשמית באובדן. תהליך זה הופך את האובדן לוודאי ומסייע ליצור "סגירה".
ללא הוודאות, כאשר יקיריהם עודם מוחזקים בעזה, נוצרת חוויית שכול חסר, מעורער ומפוצל, המאופיין ברגשות עזים של אשמה, החמצה וחוסר אונים. רבים מבני המשפחות מתארים בלבול סביב מועדי שבעה, אזכרה וימי זיכרון, ותחושה שהאבל "לא התחיל באמת". במקביל, הם חווים קושי לתפקד, להזדהות עם מעגלי השכול הרשמיים או למצוא מקום בתוך המענים המוסדיים הקיימים.
המצב החריג שבו אדם מוכרז כחלל, אך נותר מוחזק בידי אויב ללא קבורה, מייצר עומס רגשי אדיר. הוא מקשה על שיקום החיים, פוגע בבריאות הנפשית והפיזית, ומעמיס על בני המשפחה כולם – מהמעגל הראשון, השני והשלישי – לרבות ילדים, בני זוג, הורים, אחים, סבים וסבתות, דודים ובני דודים. המחקר מצביע על תסמינים של חרדה, דיכאון, חוסר שינה, התקפי זעם ותחושת השהיה מתמדת. במקרים מסוימים, המצוקה הנפשית החמורה גורמת להחמרה של מחלות קיימות ואף לאובדן חיים.
״אין כאן סוגיה מופשטת של עקרונות – אלא צורך דחוף, ממשי ובר מימוש", מסכמים המחברים. "מדובר במניעת היעלמות, בשמירה על היכולת לברר את האמת, ובבלימת הפגיעה המצטברת במרקם המוסרי והחברתי של ישראל. הזמן שוחק עדויות, מוחק ממצאים, מערער את הסיכוי להשבה ופוגע אנושות ביכולת להעניק למשפחות קבר, תשובות והכרה. המסקנה ברורה: על ממשלת ישראל להגיע להסכם שיבטיח את השבתם של כל החטופים – החיים לשיקום, והמתים לקבורה. זה אינו מעשה סמלי בלבד, אלא פעולה מצילת ראיות, זהות וזיכרון. תוך חודשים – החללים עלולים להיעלם. החזרתם אינה מותרות, היא הכרח. יש להשיב את החללים, כל עוד ניתן. זהו החוב המינימלי של מדינה לאזרחיה, ושל חברה לזיכרונה".
ברקע פרסום הדוח, נציגי משפחות החטופים קיימו היום הצהרה לתקשורת בכיכר החטופים, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. ההצהרה, שהתמקדה בסכנת ההיעלמות של החטופים החללים, התקיימה בהשתתפות מיטל וייס, בתם של אילן וייס ושורדת השבי שירי וייס; בר גודארד, בתו של מני גודארד; מירב דניאל, אמו של סמל עוז דניאל; ודלית מדר, אחייניתם של ג׳ודי ויינשטיין חגי וגדי חגי.
מיטל וייס סיפרה כי אביה, אילן, היה סגן ראש צוות החירום היישובי בקיבוץ בארי, וקפץ לפתוח את הנשקייה לחברי כיתת הכוננות ב-7 באוקטובר. "במהלך הקרב על בארי, מעטים מול מאות מחבלים, אבי נרצח ונחטף", אמרה.
"שנה וחצי בה אנו חוששים שישנו סיכוי שיקירנו יאבדו באדמת עזה", הזהירה וייס. "היעלמות החללים תהיה בכייה לדורות. היעלמותם פוגעת ביסודות הערכים עליה נבנתה המדינה – הערבות ההדדית, הסולידריות, הידיעה שיש מדינה שתילחם עליך".
וייס הדגישה: "יש אנשים ששוגים לחשוב שלחללים יש זמן, שניתן להמתין. כפי שניתן לראות בדו"ח שפורסם היום – זוהי שגיאה חמורה. כל רגע שעובר מקטין את הסיכוי שנוכל להשיב את החללים, ובהם גם את אבא שלי. קבר הוא לא פריווילגיה – הוא צורך הכרחי ביכולת שלנו להתחיל שיקום".
בר גודארד שיתפה כי הוריה נרצחו יחד בביתם בקיבוץ בארי. "אמא ואבא שלי לא נפרדו כל חייהם. וגם ביום הנורא ההוא, הם נרצחו ביחד. בבית שלהם. בבית שלנו", אמרה.
גודארד תיארה: "האדמה ליד הקבר של אמא שלי מחכה לאבא שלי. שיוכלו סוף סוף להתאחד חזרה ולהיקבר ביחד. ובינתיים הקבר של אמא שלי חשוף וערום ומחכה לאבא שלי. וגם אנחנו. מחכים לסגור את המעגל הזה".
מירב דניאל, אמו של סמל עוז דניאל, סיפרה כי בנה היה לוחם שריון שנלחם בגזרת עזה ב-7 באוקטובר. "בחודשים הראשונים נאחזנו בתקווה שהוא שורד. שהוא ישוב. דמיינת כיצד ייראה הרגע בו הוא יחזור. כיצד אני מחבקת אותו", סיפרה. "אבל אחרי 142 ימים של ציפייה מורטת עצבים, קיבלנו את הבשורה הנוראה מכל: עוז נהרג בקרב כבר באותו יום ארור, וגופתו מוחזקת על ידי חמאס בעזה".
דניאל הדגישה: "הבאה לקבורה אינה מותרה ואינה זכות יתר. היא חובה של חברה חפצת חיים, היא חובתה של חברה אשר מחוייבת לשלוח את ילדיה לשדה הקרב. ישנה ברית לא כתובה בין המדינה לבין בניה ובנותיה – הם מוסרים את נפשם למענה, והיא מחויבת להשיבם הביתה".
