לפני חצי שנה החל בני בן ה־12 להתעניין בצמחונות בעקבות סרטון שהוא ראה ברשתות. מדובר בילד רגיש מאוד, שהחליט מהר מאוד שהוא מעוניין להפסיק לאכול בשר ודגים. ההחלטה שלו לא הייתה לנו פשוטה כי אנחנו אוכלים בעיקר בשר ודגים בבית, אבל דאגתי שיהיה לו מה לאכול. לא פעם הוא אומר שהיה רוצה שלא נאכל בבית בשר או דגים, ולאחרונה הוא מצא מקום שבו מגדלים עיזים והתחיל לעזור ביוזמתו לבעלי המקום בהאכלה ובטיפול בעיזים. מאז שהחל להתנדב שם הוא כל הזמן מדבר על החיות שנלקחות לשחיטה, ולוקח את הנושא ללב. הסבל של החיות הוא הנושא היחיד שמעסיק אותו באמת, והוא כל הזמן מדבר עליו. אני חוששת שזה יפגע בו, ומקווה שהוא לא יהפוך להיות טבעוני כי זה יהיה לנו קשה מאוד. מה דעתך?
“הפאזות האלה בחיי ילדים מאוד מוכרות לנו, ובדרך כלל זה זמני. זאת אומרת, יכול להיות שבעוד שנתיים או שלוש שנים הוא יחזור להיות לא צמחוני, אבל חשוב לי שתביאי בחשבון שגם יכול להיות שלא. צריכים להבין שכל התהליכים האלה שהילדים עוברים הם חלק חשוב מאוד בהתפתחות המוח – חלק שמאפשר חשיבה מאוד מופשטת, וזה משהו שלא היה קודם. לצורך העניין, לחשוב ולדבר על סבל של בעלי חיים בצורה כזו זה לא דבר שקורה בגיל 8, אבל בגילי 12 או 13 זה בדיוק הזמן וזה מתחבר לקצב ההתפתחות המנטלית של הילד.
"אני במקומך הייתי מדברת איתו על ההבדל בין האדם לבעלי החיים – שאדם נולד עם יכולת תבונית גבוהה, בעוד לבעלי החיים יש אינסטינקטים מאוד חזקים. זאת אומרת, שאם תינוק נמצא לבד יהיה לו קשה לשרוד, אבל אם גור חתולים נמצא לבד הסיכוי שהוא ידע מה לאכול ואיך לשרוד גבוה יותר משמעותית. תבהירי לו שאנחנו, בני האדם, יודעים מהו סבל. שאנחנו יודעים שיום אחד אנחנו כבר לא נהיה פה, שאנחנו נמות, אבל עיזים לא יודעות את זה. כשפרות עומדות במרעה, הן לא יודעות שעומדים לשחוט אותן, אבל ברגע שלוקחים פרה אחת לשחיטה והיא בלחץ – היא משמיעה קולות שגורמים לכל שאר הפרות להבין שהיא בלחץ. שוב, זה חלק ממערכת האינסטינקטים של בעלי החיים שעוזרת להם לשרוד. ממש כמו שבעלי חיים מזהים חיה שעלולה לפגוע בהם, ויודעים מתי לברוח.
"את יכולה להסביר לו שעד כמה שאנחנו מבינים, העיזים שהוא כל כך אוהב והתמסר לטיפול בהן לא יודעות שהן ימותו. מעבר לשיח הזה, בכל מה שקשור להחלטה אפשרית שלו להיות טבעוני, את יכולה להגיד לו שאת מכבדת כל החלטה, אבל לא תוכלי להפוך את המטבח של הבית למטבח טבעוני. תאמרי לו שכשהוא יעזוב את הבית, הוא יוכל לנהל את חייו איך שימצא לנכון, אבל כשחיים בבית ההורים, יש כל מיני דברים שמגבילים. בשיח כזה את בעצם מחזירה את הילד לקרקע, והוא ייקח את זה לאן שהוא ייקח את זה.
“כששני הבנים שלי היו בגיל של הבן שלך, כל אחד בתורו, ובלי קשר לאחר, החליט להיות צמחוני. קיבלנו את ההחלטה שלהם ועזרנו להם בכל מה שהיו צריכים. בגיל מסוים הם הפסיקו עם זה, ותקופה מסוימת אחרי השירות הצבאי הם חזרו לצמחונות, עד היום. אף אחד מהם לא אוכף את זה בבית. הם אפילו מגיעים לאירועים שבהם עושים על האש, אבל פשוט לא אוכלים בשר ונהנים מכל שאר הדברים שיש. עכשיו אחד מהנכדים שלי, בן 10, החליט שגם הוא רוצה להפסיק לאכול בשר ודגים ולהיות כמו אבא שלו, ושאר הבית הולך עם ההחלטה שלו. הם לא הופכים לצמחונים – הם פשוט נותנים לו עוד אפשרויות מתוך כבוד לבחירה שלו”.
כיצד משפיעה המלחמה על נפשם של הילדים?
“בשל המלחמה המתמשכת, ילדים רבים נעשו הרבה יותר תוקפנים משהיו פעם. הם מתמודדים עם חרדות, פחדים, לא פעם הם נכנסים אפילו למצב של פריצת גבולות. במקרים מסוימים ההיעדרות של אחד ההורים, אם זה בעקבות שירות מילואים או שינוי מקום המגורים, משפיעה על עולמם הפנימי. תחשבו שהרבה פעמים בבתים של משרתי מילואים הבית מתנהל כבר שנה, לא חשוב אם רע או טוב, בלי הבעל והאבא – אז מה קורה כשהוא חוזר? קודם כל, באיזה מצב הוא חוזר, פיזית ומנטלית? האם הוא סוער? מופנם? מוחצן? איך אפשר לצפות שדברים יחזרו לקדמותם בבית? הילדים גדלו, הזוגיות תפסה סוג של מרחק ועצמאות, צריך לבנות שוב את הקשר בין האב לילדים אחרי שהוא נעדר כל כך הרבה זמן. תשמעו, זה דבר מורכב שצריך לתת עליו את הדעת, ולבקש עזרה כשצריך”.
