אני אמא לילד בן 6 שנעשה בררן מאוד באוכל. עד גיל 4 הוא אכל הכל, ובשנתיים האחרונות בכל תקופה יש עוד מזון שהוא שם עליו איקס ומסרב לאכול אותו. לפעמים הוא אפילו לא יושב איתנו בכלל לשולחן. בהתחלה חשבתי שזה בגלל מעבר הדירה, אבל אני כבר לא בטוחה בכלום. התייעצנו עם רופאת המשפחה והיא הציעה שהילד יעבור בדיקות דם כדי לשלול רקע פיזיולוגי, ושאם הכל יהיה תקין, כדאי שנפנה למרפאות להפרעת אכילה. אני מרגישה שזו לא הפרעת אכילה, אלא רצון בתשומת לב, כי הילד מרגיש כמה זה מפריע לי, ונראה לי שהוא מגיב לזה. אנחנו רבים המון סביב העניין, ואני מתוסכלת. מה לדעתך הנוסחה שהכי מתאימה כדי לגרום לילד לאכול מגוון רחב יותר של מזונות?
"לפי מה שאת מתארת ייתכן שמדובר באיזה עניין רגשי, ואכן יכול להיות שהשינוי השפיע על הילד באיזו צורה. פעם לא היו מכונים להפרעות אכילה והיו אומרים לילד: ‘אתה לא רוצה? לא צריך’. אני תמיד מתחברת לבררנות באוכל מהמקום האישי שלי: גידלתי ארבעה ילדים שאכלו הכל, והכל היה בסדר. אחד הילדים שלי החל בהדרגה להוריד עוד ועוד מהתפריט שלו, עד שאכל רק שניצל, נקניקיות, פירה ופסטות – וזהו. כמעט שנה התעסקתי בזה, הייתי נלחמת עם הילד ושמה לו בכל זאת אוכל בצלחת כשאני אומרת לו, ‘אם אתה לא תאכל את זה, לא תקבל את זה’".
"הייתי אמא הרבה יותר צעירה, ובטח לא היה לי כל הידע שיש לי היום. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי ‘די. הרי למה אני נלחמת עם זה?’. אמרתי לילד: ‘אתה יכול לאכול מה שאתה רוצה’ (כמובן, חוץ מחטיפים וממתקים), אבל קבעתי איתו מראש שפעם בחצי שנה אנחנו עושים בדיקות דם כי הוא לא אוכל מגוון של דברים, ואני דואגת לבריאות שלו. עוד קבעתי איתו, שאם יתגלה בבדיקות שיש חוסרים, פשוט אתן לו תוספי מזון. בגיל 14 הילד החל לבשל, הוא היה עומד במטבח ומכין פשטידות ומאפים – ולא היה טועם אותם. השנים עוברות, והיום הגבר הזה אוכל הכל. מתי הוא התחיל? כשהוא עבר לגור עם החברה שלו, ואחר כך הם התחתנו. יש רגע שמתגברים על זה – התפתחות אישית מתוך הרצון והצורך להיות חלק ולא להיראות אחר ושונה. זה לא תלוי בנו בכלל. הילדים עושים את זה בעצמם".
"לתפיסתי, כדאי שתגידי לו בצורה מאוד אוהבת ואמפתית: ‘מתוק, אני שמה על השולחן מלא חלופות. אתה יודע שאם אתה לא רוצה לאכול את זה, אז לא, אבל אתה מחליט. אני משאירה לך את הבחירה ואת ההחלטה’. אם זה אכן עניין התנהגותי או רגשי, חשוב שתביני שזו תגלית אדירה של ילדים: הם מבינים שההורה דואג להם ושיש עיסוק גדול סביב העניין הזה. הלא־לאכול הופך לטקטיקה התנהגותית. כשאת מוותרת על המריבות, את מחזירה לו את השליטה – הוא בוחר לעצמו. ההבדל הוא בטון הדיבור של ההורים מול הילד. כשאנחנו בגישה רגועה יותר, הילד לא עסוק במערכת היחסים עם ההורים, אלא במערכת היחסים שלו עם האוכל. ילדים רעבים אוכלים, אלא אם יש הפרעה נפשית גדולה. אם הילד אוכל מעט וזה מדאיג, פשוט עושים בדיקות דם. תגידי לו שזה בסדר שהוא יאכל מה שהוא רוצה, אבל שאת דואגת לבריאות שלו, ולכן כל כמה חודשים עושים לו בדיקות דם כדי לבדוק שהכל בסדר ושאין חוסרים".
"יכול להיות שלאט־לאט תשימי לב שהוא חוזר לאכול עוד דברים. כשזה יקרה, אל תגידו לו, ‘איזה יופי! חזרת לאכול!’, אלא תעשו את זה יותר קטן ותגידו משהו בסגנון ‘איזה יופי. אני אוהבת שכל המשפחה יושבת יחד’, ותסתכלו עליו בחיוך. אם הוא אומר לך, ‘שימי לי קציצה’, תגידי לו, ‘בכיף, ואם זה טעים לך אני אשים לך עוד אחת. זה יחמיא לי’. ככה את בעצם מפרקת אותו מכל ההתנגדויות שלו. גם אם הוא לא רוצה לאכול, תוכלי להציע לו להצטרף אליכם ולשבת איתכם ליד השולחן. בשורה התחתונה, כשאת יורדת מהלחץ ומהמלחמה, וההתעסקות בנושא הופכת להיות בלי התעסקות, הילד יהיה קשוב יותר לעצמו ולגוף שלו".
