אם יש שוק באשקלון, הרי שהצלחתי להחמיץ אותו. כלומר – ביותר ממובן אחד. ראשית החמצתי כמה פעמים את האתר, עד שהבנתי שמדובר במשהו כמו עשרה דוכנים, לכל היותר, בפאתי מגרש חנייה ענקי.
ההחמצה השנייה נוגעת לכך שכאשר כבר הבנתי שעומדות רגליי בשוק אשקלון, תמיד דחיתי את הקניות בו. הסתנוורתי מיפי הסחורה, התפעלתי מהמחירים (בהערכה גסה, ברוב הפירות והירקות, כמחצית מהמחיר בשוק הכרמל, קבוצת ההתייחסות שלי), אבל תמיד כאשר פסעתי בו מצד לצד (עניין של כמה דקות, לא יותר), החלטתי שבדרך חזרה אבצע את הקנייה השבועית שלי – ותמיד משהו השתבש (בגללי כמובן).
איני רוצה להיות התל אביבי המנותק שמגיע לעיר זרה ומיד מבקש לאפיין אותה, אבל מאחר שאני משמש פה גם כשליח ציבור, נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר שאשקלון היא עיר בתהליך. כבר מזמן לא העיר שמדרום לאשדוד ומצפון לעזה, אלא עיר מתפתחת שמחירי הדירות בה האמירו גם עת ספגה מטחי טילים. מצד שני, יש בה עוד סממנים שכונתיים שעל הציר בין עיירה בדרום למנהטן, בין מדבר לריוויירה.
המרכז הישן של העיר ואזור השוק שייכים כמובן לחלק העתיק יותר, אבל גם אם השוק הוא קטן יחסית (בהשוואה לכרמל, מחנה יהודה, התקווה, תלפיות, רמלה ועוד) הרי שבשני הקצוות שלו נמצאים שני מוסדות קולינריים שהם כה שונים באופיים זה מזה, עד שאפשר לקבוע שביניהם עוברת הקשת הישראלית כולה.
תכף ננעץ את שינינו בקבב הרומני הכי טוב בישראל, אבל קודם כל על מוסד אשקלוני ידוע, שהיה ואיננו עוד: מסעדת הניצחון באשקלון הייתה מוסד שכזה – עם כל הרפרטואר הידוע, ממרק צ'ורבה וחמוצים, דרך קבב וממליגה ועד לפפנאש (הסופגניות הרומניות) שבקינוח.
לא היה אימון בדרום או קו בעזה שאליו היינו יורדים מבלי לחנות ב"הניצחון" ולמלא את הבטן בכל הטוב הזה.
הפעם האחרונה שבה הייתי בדרך לניצחון (ולא כמטאפורה…) הייתה ב-2014, בימי צוק איתן. נסענו לאשקלון כדי לתמוך במסעדה שספגה לא רק מטחי טילים אלא בעיקר ירידה דרמטית במספר הסועדים ושכבר היינו באיילון דרום, התקשרה חני, הבת של גבריאלה ויונתן הייניק אל י' שנהג ברכב וביקשה שלא נבוא, מאחר שבאותו בוקר התחדשה האש ביתר שאת. הסתפקנו בביקור באשדוד…
ניצחון כפול
מאוחר יותר נסגרה המסעדה, עד שביום אחד גונבה לאזני השמועה על כך שקם לה דור המשך. אותה הבת, חני, ש"ביטלה" את ביקורנו הקודם בעיר, פתחה מסעדה משלה: "הניצחון של חני" (יכין 1255, אשקלון), מקום מופלא, נאמן למקור המחייב, אבל עם קצת שיפור ושדרוג, כי בכל זאת השנה היא כבר 2025.
אולי מפני שתודעתי הקולינרית התעצבה בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, יש לי פינה חמה בלב למסעדות רומניות. פעם הכרתי כל מני כוכים נסתרים שמכרו קבב אגדי או התמחו בסטייקים, איך לומר בעדינות? לא בדיוק מהמין הכשר.
היום אני קופץ לעתים למעיין הבירה או ליונק (קפה גלידה) שבעיר התחתית בחיפה או מתפנן על המקום החצי-סודי "הבר של אדי", שבדרך בגין.
מה כבר יכול להיות מענג יותר מחמוצים בסגנון רומני, איקרה ופרסות גסות של לחם לבן בצד? מה יכול להיות אוורירי יותר מממליגה שהוכנה היטב, האם-אמא של כל הפולנטות שמעטרות לרוב את תפריטי המסעדות המעודכנות. ואיזה דבר יכול להיות כיפי יותר מקבב רומני אמיתי, צמיגי במתכוון, כזה שהשום בו מטשטש אותך עוד לפני שטבלת את הביס שעל קצה המזלג בשום הכתוש שבצד? מה צועק יותר "קרדיולוג" מנקניקיית פטרוצ'אן שמנמנה, שאותה יש לחתוך בזהירות שלא יקפוץ רסיס שמן לעין?
הייתי אומר שאני מתענג על אוכל רומני, אבל יהיה נכון לומר יותר שאני מתפלש בו, בטח במקום מהליגה של "הניצחון של חני)מתפוצץ משובע ועדיין מקנח את הצלחות בשאריות הלחם עוד לפני שאני נכנע לפפנאש עם שמנת חמוצה ומרקחת דודבנים, קינוח אלוהי – וזה בלי להגיד מילה אחת על הוורניקס הנפלאים, תפוחי האדמה הפריכים מבחוץ ורכים מבפנים ונציין אפילו שבאחד הביקורים הזמינה אחת מאתנו, שנמנעת מבשר, מנה של דג על הגריל שהיה פשוט מצוין.
אם כבר נדרשנו לדימויים של מעלה, אודה בהכנעה שיש סייג אחד להמלצה הזאת: כשרות. נכון שגם מי שיגיע לניצחון של חני יוכל למצוא שם מה לאכול כשומר כשרות ואפילו אם הוא צמחוני, אבל המטבח הרומני בהכללה הוא לא כשר, בטח לא יזכה את המסעדה בתעודת כשרות, למי שהדבר עבורו הוא תנאי בל יעבור. אני מבטיח לפנק כהוגן גם את אלה בהמלצה הבאה, אבל קודם כל עוד כמה מילים על הניצחון של חני, לא רק כשם מסעדה.
קשה לחשוב על שם הולם יותר לאישה הנדיבה והחביבה הזאת, שניצחה גם את המוסכמות כאשר אחרי נישואים לגבר וילדים יצאה מהארון ונמצאת בזוגיות עם אישה, וניצחה אפילו את השכול, עת נרצח אחיה, ראובן, ברפת שבקיבוץ כיסופים, אחרי שהיה נדמה כבר כי המקום טוהר מהמחבלים שפלשו אליו ב-7 באוקטובר. במידה רבה, החמארה הרומנית המופלאה והשמחה הזאת שמנהלת חני אחותו, היא גל עד חי לזכרו.
הגן שלנו סגור
בשנה האחרונה מצאתי את עצמי מעורב בפרויקט התנדבותי לשיקום וחיזוק פאבים ביישובי העוטף. אני אנסה להימנע מקלישאות בסגנון "באתי לחזק ויצאתי מחוזק", אבל המפגש עם תושבי הקיבוצים, המושבים והיישובים העירוניים שבנגב המערבי, החזיר לי קצת מהאמון בעתידנו במקום הזה, אמון שקצת הופר למה? כי כל עוד יש בינינו אנשים כאלה, יש לנו תקווה ואפשר שתהיה לנו תקומה.
לא באה הפסקה האחרונה אלא כדי לומר שנסיעות לדרום הפכו עבורי לעניין שבשגרה, עד שבאחת מהן לא שמתי לב לכך שהיא מתקיימת ביום ראשון, היום שבו "הניצחון של חני" סגורה..
אם להידרש למילים שתיארו את פועלו של שמשון הגיבור, שנהג להתרועע כאן עם דלילה, הרי אפשר לקבוע ש"מעז יצא מתוק", אחרת לא הייתי מגלה את "סטקיית איסטנבול" (דוד רמז 28, אשקלון), ממש בצד ההפוך של השוק.
היינו חבורה רצינית (במספר, לא חלילה באופי) של חברים: לא רק חבריי לחבורת "סנהדרינק" אלא גם אנשי מזקקת "מילק אנד האני" ביפו, שעושים ללא לאות למען יישובי העוטף. עמנו הסב לשולחן גם חיים ילין, המוכר בכל בית בישראל, שרתם אותם למהלך זריעה של כמה דונמים של שעורה בשדות קיבוץ בארי, כדי לייצר סינגל מאלט וויסקי ישראלי, שאפילו השעורה ממנה הוא מיוצר היא משדות הנגב. ולא רק וויסקי עמד על הפרק באותו יום, כי בבוקר, רגע לפני שקפצנו להתפעל מהשעורה שהוריקה בשדות בארי (ותיקצר בחודש הבא), עברנו במיזם מקסים שנטע צמחי אגבה כדי להפיק ממנה טקילה (גם אם אסור יהיה לקרוא למשקה בשם המפורש) שמקורה לא במקסיקו אלא באדמת הנגב.
מה עושה חבורה שמישהו הזיז לה את הקבב הרומני שלה? פותחת שולחן בסטקיית איסטבול. במשפט אחד: אחת מהארוחות המהנות שהיו לי בעת האחרונה.
שורף בלשון, שמח בלב
פתיחת שולחן של סלטים, פיתות וחמוצים, עלולה להיות חרב פיפיות: על הציר שבין נפלא לנוראי משתרעת מידת הרכות של הפיתות, הטריות של הסלטים, הנדיבות של המנות ועוד.
ובכן, בכל אלה עמדה סטקיית איסטנבול בכבוד שאין גדול ממנו: מכרוב ועד חמוצים, מחצילים ועד חומוס, מטחינה ועד לחריף, בכל היה פשוט טעים עד שניגבנו את הצלחות, בעוד אלה מתמלאות בידה האמונה של המלצרית הקשובה. את כל הטוב הזה שטפנו בעזרת לא מעט בירת קרלסברג מהחבית, שהייתה טרייה ומדויקת.
אם הראשונות הרימו, הרי שהעיקריות כבר נגחו פנימה: הקבב שהוגש על שיפוד היה אוורירי ומתובל היטב, הפרגיות היו טריות וטעימות – ואת ההצגה גנבו הנקניקיות החריפות שהבעירו שריפה קטנה על הלשון אבל שמחה גדולה בלב. איזה כיף!
הכיף נמשך גם בסעיף החשבון, שהיה גבוה אך במעט ממאה שקלים לסועד. בהתחשב בכמות האוכל שזרמה לשולחן ובמספר הבירות שלגמנו, הרי שנאלצנו לקרוא אותו שוב ושוב, שמא נפלה טעות ולא חויבנו על חלק מהמנות… איפה החשבון הזה ואיפה החשבונות בתל אביב, שבה סלט ובירה מהחבית היו מגיעים כבר לסכום הזה?
רק שיהיה זה לא הוגן לתחום את ההנאה הגדולה מסטקיית איסטנבול רק לתחום הוואליו-פור-מאני. זו הייתה פשט גלויה מרגשת מאוכל שחשבנו כבר שנכחד: שיפודיה שמספקת חוויה קולינארית שהיא לא רק משביעה ולא רק "יחסית לז'אנר" אלא פשוט מענגת בפשטותה. כל הכבוד.
בשולחנות סביב נראו לא מעט חובשי כיפות שהתחילו את ארוחת הצהרים שלהם בנטילת ידיים – והמחשבות נדדו משם אל חני, אהובתנו, שבמסעדה הרומנית שבקצה השני של השוק – בין שני המוסדות הקולינריים הללו, איש וטעמו, אישה וסגנונה, משתרע כל הספקטרום הישראלי – גם הקולינרי, אבל גם האנושי. כי אחרי הכל, קולינריה עוד לפני שהיא חומרי גלם היא בני אדם, והמנעד הרב תרבותי הזה של אנשים שחיים ונותנים לחיות, הוא אולי כל מה שאשקלון צריכה להיות: משב רוח רענן, בריזה מלטפת בין ים למדבר.
